פורסם ב

ים ירושלים (חדרים 1301-1303)

"אתה לא מוכן לנסות לראות דברים מנקודת מבט אחרת", היא אמרה, "ונמאס לי כבר מהשחצנות הזאת שלך. " שניהם הביטו אל צבעי הנוף הלובשים גווני חמרה ושלכת זרה, שיש הקוראים להם צבעי זהב. אבל לא המראות פגעו בו אלא הריחות. ריחות זרים של אבן וטחב, של מחילות עפר, של חפירות, של אדמה לחה. זה הזכיר לו ריח של בית קברות.  "זה לא יעזור, אין פה ים." הוא אמר, והמאזין בחדר הסמוך דימה אותו מרים גבות בהבעת התנשאות, ואותה – מפנה את מבטה בתנועה חדה של רתיעה או כעס.

"הבנתי בפעם הראשונה" היא אמרה. "אתה לא מוכרח לחזור על התאוריות המטופשות שלך חמש פעמים. אין פה ים. ואתה מאבד את האוריינטציה שלך. אני יודעת. זאת עיר בלי כיוונים. הדבר הטוב היחיד כאן זה השלט לתל-אביב. אני יודעת. ואתה מוכן לבקר כאן, כמו במוזיאון, או לבוא לפגישות עבודה, אבל לא להשאר אם אתה לא מוכרח. אני יודעת. או שיש משהו חדש? ואני יודעת גם ששבע שנים אנחנו נוסעים לאן שאתה רוצה, אילת ואיטליה ופלורידה וסיישל, וכשפעם אחת נוסעים לאן שאני רוצה, אתה תעשה הכל כדי לקלקל את זה. "

המאזין הרהר בעגמומיות ובמועקה שמטילים השעה והמקום על אנשים מאושרים לכאורה לפני ארוחת הערב. הוא הביט בדלת העץ הישנה והממורקת בקפידה, ודימה לחוש את האהבה והיראה של אנשי השרות, העוסקים ללא הפוגה בשימור ותחזוקת הבית: המשטח הבריק בלכה דשנה, עמוקה.  מאחורי הדלת המתין הלובי, כולו עץ כהה ואבן, עם כורסאות נוחות להפליא, שעל המסעד הרחב והשטוח שלהן אפשר היה להניח ספל קפה או כוס יין; ובכל זאת לא ניכרה שם אפילו טבעת-משקעים אחת של ספל נוטף. לעומת זאת, ברז המים החמים נותר יתום ומנותק בידו כשהתקלח, והוא כמעט נכווה מסילון המים הלוהטים. אבל יתרונותיו וחסרונותיו של המלון לא הטרידו אותו. הוא חזר להשתרע על המיטה, חוטי האוזניות משתלשלים אל צוארו ומטה משם, אל הרצפה, לתוך המכשיר הקטן השחור. המקרופון המוסווה היה מופנה אל חספוס-הטיח הלבן של הקיר המפריד בין שני החדרים הסמוכים.

"אבל אתה לא תצליח, כי אני כבר החלטתי מזמן להתעלם מכל מה שיש לך להגיד, מכל התיאוריות המתוחכמות והאופנתיות שאתה קולט ואחר כך משדר בלי טיפת ביקורת".  הקול שלה נשמע חד להפליא, ברור, אולי רק שמץ של מעין-אנפוף העיד על התווך האלקטרוני שדרכו עבר קולה אל האוזניות שלו. גיא, התקציבאי שנסע אתו לניו-יורק, ידע מה הוא אומר: החברה הקטנה ההיא מוכרת רק פלאים אלקטרוניים. שווה כל אגורה. לפני כן האזין, רק לצורך בדיקה, לזוג הצעיר שמעבר לקיר האחר, הצפוני, של חדרו, בשעה שעסקו במשגל נמרץ, נחוש ושתקני; והקולות שהפיקו היו כה ברורים, כמו היה שותף שלישי במיטתם. אבל נשיפותיהם וגניחותיהם, והמילים הבודדות שפלטו, העלו על דעתו משימה של סידור ארונות או ניקוי מטבח. הוא ניסה לדמיין אותם בשעת מעשה – שניהם היו אתלטיים, מוצקים ושזופים – אבל יכול היה לחשוב רק עליה, מעבר לקיר הנגדי.  הוא חשב על הנסיעה שלהם לניו-יורק, שבה התחיל הכל, והתגעגע אליה שעה שהאזין לשתיקה המשתררת שם, לטריקות הנעלבות של דלת הארון ולרחש הבדים העצבני. היא התלבשה.

כשהתחילו הפעמונים לצלצל במרחק, לא היו דנדון עמוק ורך, צליל מסתורי ומכושף מן העבר בשלווה של ערב מוקדם. הם היו התרעה מפני אסון מתקרב. קול עמום של קריין חדשות הגיע מן החלון הפתוח, והוא דימה לשמוע דיווח דרמטי, הרה-עולם, כמו בפרוץ מלחמה, אבל לא היתה מלחמה, היתה זחילה איטית, ליחוך הדרגתי של החופים, סחף, עליה במפלס שנמדדה במילימטרים, אחר כך בסנטימטרים. אולי רק על הנכדים שלנו זה ישפיע, הוא חשב, ולא היה איכפת לו מהנכדים, ואחר כך כן היה אכפת לו, לרגע קל: הוא קם מן המיטה והביט מן החלון, וראה את הים, גואה באפלולית המתגברת ומכסה על הרחובות והבתים שלמטה.

אחר כך חזרו מחשבותיו לנסיעה לניו-יורק, שכבר הפכה למיתולוגיה פרטית. כשהיה שם, במלון, בשעת דמדומים, הרגיש, רק לרגע, את אותה הרגשה מבעיתה וחונקת שהציפה אותו כעת; אבל אז נכנסה היא לחדר, והכל נשכח. גיא אמר לו בהתחלה שלדעתו אין לו שום סיכוי, שהיא רצינית מדי, לא בנויה לכאלה דברים – שהואלא בנוי לכאלה דברים. גיא טעה.  הוא אמר גם שאי אפשר להבין את הרצינות הפתאומית והמוגזמת שהוא מייחס לכל העניין; בזה הוא צדק. אולי זה היה המקום, או הגיל. או איזה גורם נסתר אחר שגרם לו לדבוק בה, להתעקש בצורה נואשת כל כך. גיא צדק גם לגבי החנות ההיא, שאליה הלך כשהיא השתתפה באיזה פנל בועידה והיה לו יום חופשי, וקנה שם את המתקן הזעיר שלו, "סופראיר" קראו לו, בחנות אקסקלוסיבית שנקראה "ספיי-ספיי". קצת יותר ממאה דולר. נראה כמו ווקמן. אבל מה היה גיא אומר לו ידע למה באמת קנה אותו? ומה היה אומר על הטרוף הזה של נסיעה לירושלים, בעקבותיה? הוא לא ידע, אבל היה בטוח שזה היה משעשע, כמו מיטב המונולוגים של סיינפלד, שאותם הכיר גיא בעל-פה.

ביום הקודם, אחר הצהרים, זמן קצר לאחר שהגיע למלון, ישב בלובי, כוס על מסעד הכורסא, עונד אזניות מבטו תוהה, כמי שמאזין למוזיקה שמימית עלומה. הוא כיוון את מקרופון-העט הרגיש, קולט קטעי שיחות משמימות, קוטע אותן כמי שסורק באקראי את הסקלה של מכשיר הרדיו, מדלג מתחנה לתחנה: "היופי של העיר הזאת פשוט מדהים, לא חבל שהוא מתבזבז על כל ה… " – "אתה צריך לנסות זה פעם. תתגבר על" בטח שאנחנו שוכבים. מה העכבות שלך, זה שווה הכל " את חושבת, שהוא בא אלי לשתות קפה כשרפי בחו"ל?" – "נמאס לי מהכל." – "אני אגיד לך מה זאת גאונות. משפט כזה, בעמוד הראשון: בלילות גשומים, כשהאספלט מבהיק כגבו של כלב-ים…" – .

אבל כל הסיפורים האחרים לא עניינו אותו באמת; היה לו ספור משלו. הוא חיכה רק לה – להם – להנפת היד הידידותית שלה ("מי זה?", שואל הגבר שאיתה. "מהמשרד. כבר ראית אותו פעם, במסיבה ההיא.) ואחר כך, בהתקרבם, ה"שלום!" (נימת הפתעה – אמיתית, אבל אולי מסוגננת מעט) וה"איזה קטע, איך בכלל שמעת על המקום הזה? נכון שנהדר פה? נדמה לי שכבר פגשת את בועז, במסיבה של הפרקינסונים". אבל המבט שלה היה חם, מבליח ניצוץ משועשע, צל חיוך ידעני בזווית הפה. הוא רמז לה בעדינות שאולי יתראו מוקדם מהצפוי, אבל היא ודאי לא ציפתה לראות אותו יושב שם בשלווה, מאזין למוזיקה. הפתעה נעימה, מרגשת, הוא קיווה; הוא רצה לעורר בה צמאון להרפתקה, רצה שתעריץ את תחבלנותו, את עקשנות החיזור שלו. והחיוך שלה נתן לו תקווה שכך יהיה. חודש לפני כן, כשרק חזרו מניו-יורק, האזין לה מהחדר הסמוך, בשעה שהזמינה את החדר במלון, דרשה חלון עם נוף העיר העתיקה, ודקה אחר כך עשה זאת גם הוא, מהמר על כך שהחדרים יהיו סמוכים, וכך היה.

כעת, כששכב על המיטה המוצעת, חש אי רצון לצאת אל האנשים שבחוץ, להסב איתם לשולחנות: היה שם קהל לא גדול אבל מגוון, אפילו אקזוטי, כי השמועות על המקום עברו כנראה רק מפה לאוזן. חלקם היו אנשים נאים, דקי גזרה, לבושים בטעם, מרשים לעצמם מוזרות קטנה אחת או שתיים, מתבטאים בהיגוי צלול וקפדני, חסר מבטא, בדיוק כמוהו.  המכשיר השחור הקטן יצר הבדל: הפך אותו לטורף, לדמות מסרט בדיוני, אורב במחילתו האלקטרונית לאנשים הללו, לגלות את חולשותיהם, את בעיות המעיים שלהם, הטחורים, את הסודות הקטנים, השחורים. ובכל זאת רצה לצאת מהמאורה – כדי לראות אותה עכשיו, פגועה, כועסת, מסתירה הכל היטב בהבעה חתומה או בחיוכים מנומסים. ולראות אותו, איש מוצק ושחום, מקרין אדישות סטואית.

רוב האורחים בחרו לאכול את ארוחת הערב במסעדת המלון הקטנה ולא לצאת העירה. התאורה היתה עמומה במקצת, המפות לבנות, ומהחלון הגדול נשקפו דמדומים אחרונים והבלחי אורות. הצפיפות והיין הטוב הפכו את כולם לידידים; השולחנות היו מיועדים לארבעה או ששה סועדים, ומדרך הטבע, בזכות ההכרות, הוא ישב לידם, אבל נראה היה שיש עוד הרבה מכרים ותיקים בקרב האורחים. גם השתקנים והעצורים שבהם התרצו אט-אט, ועשרים שיחות שונות קלחו מסביב, בין השולחנות, על פוליטיקה ואיכות הסביבה, על כתבי עת ספרותיים ותיאוריות אקדמיות טריות, על אסטרטגיות שיווק והרגלי המין של העשירים והמפורסמים, ולקראת הקינוח כבר כמעט שכח את דבר המכשיר הקטן שבכיס הז'קט שלו, ופצח מדי פעם במונולוגים שנראו לו מבריקים במיוחד, והחיוכים וההנהונים מסביב רק אישרו את תחושתו. הוא רימז בתחכום מעודן לכמה מהמסובים שהוא יודע יותר ממה שהוא מוכן להסגיר, מסתמך על קטעי השיחות שקלט במכשיר, גורם להם ודאי תדהמה שאותה הסתירו הסתר היטב. אחר כך המשיכו חלקם את השיחה בלובי, והמשיכו לשתות אלכוהול צבעוני מתוק, וקבוצה אחת יצאה לאיזה אתר בילוי מומלץ, אבל הרוב סברו שהם כבר לא בגיל המתאים, ופרשו לחדריהם. והוא דיבר איתה, על כל מיני שטויות של הווי משרדי, ואתו, השחום המוצק, שלא הפגין שום חשדנות, רק את אותו שמץ של התנשאות אדישה, אותו ריחוק, כאילו הוא רוצה להיות כבר במקום אחר, מקום עם ים, ורק מחכה שהזמן הקצוב יחלוף ושכללי הנימוס יאפשרו לו לחזור לחדרו.

ואחר כך שכב שוב לבדו במיטה, אויר קריר ויבש מן החלון הפתוח מצנן את גופו, חוטי האזניות משתלשלים מטה, והקשיב לחילופי דברים של מה-בכך, לרחש הבגדים והסדינים ולמים הזורמים בחדר הרחצה, ואחר כך לשיחתם המנומנמת, כשהחליפו חוויות על הערב שחלף, שוכבים קרובים זה לזו, קולותיהם ניחרים קצת, ואחר כך דיברו גם עליו, וההוא אמר:

"אז מה עם האורי הזה מהמשרד שלך. אף פעם לא דיברת עליו." והיא אמרה: "חשבתי שהוא נחמד, אבל מתברר שהוא אדיוט." ואחר נצמדה אליו בחיבוק, לחיה על כתפו, ולחשה, וקולה באזניות היה קרוב כל כך, חם וסדוק קצת, מעורב ברחש-הים התמידי שנוצר אולי מזרימת הדם בנימים שבאפרכסת האוזן, הקול הכבוש, המתפנק קצת, של ליבובי אהבה: "רק אותך אני רוצה. רק אותך".  כמו קולה של חיית ענק קדמונית חלחלה מן החלון געייתו העמומה, הנוגה והמתגעגעת, של צופר אניה היוצאת להפלגה.

(פורסם ב"הארץ", מדור תרבות וספרות, ב-20 בספטמבר 1998, מוסף ערב ראש השנה תשנ"ט, במסגרת "יום אחד, בקומה 13, במלון 'כתף הינום' בירושלים" . שורת סופרים הוזמנו לכתוב על יום וירטואלי בבית המלון, במטרה שכלל הסיפורים יצטרפו בסופו של דבר למעין יצירה קולקטיבית של כמה "קולות")

פורסם ב

לו אף יפתחו אותם שערים..

לו אף יפתחו אותם שערים..
מספרדית: יורם ברונובסקי

הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה.
הכבשה השחורה – סידרה בעריכת חנן חבר ומשה רון.

בורחס, מן הסתם, היה רווה נחת מהשתלשלות המקרים הזאת: "גן השבילים המתפצלים" תורגם לעברית ב-1975, היה לכמה קוראי עברית בגדר התוודעות ראשונה ומהממת לבורחס, הפך, לכמה מאותם קוראים, לחלק מן הנוף הנפשי, לנכס צאן ברזל בזעיר-אנפין; והנה כעת הוא מתורגם מחדש, על ידי אותו מתרגם; כדי להגביר בלבול, "גן השבילים המתפצלים" בתרגומו דאז, היה מבחר גדול למדי של סיפורי בורחס, שנלקט מכמה ספרים.  הוא אינו תרגום של הקובץ המקורי בשם זה, שהופיע בספרדית ב-1941. אותו קובץ מקורי נכלל בתוך קובץ מאוחר יותר, "בדיונות", מ -1944, והוא שתורגם כעת במלואו לעברית. בקצרה: מין מבנה-על ספרותי, מורכב, מסובך ועמוס, כמו פסקת-מבוא לאחד מסיפוריו המופלאים של בורחס עצמו.

אני מתכוון לעצמי כשאני כותב 'כמה קוראי עברית', כי בורחס נפל לידי במה שנהוג לכנות "תקופה מעצבת"; תקופה שאופיינה, מבחינתי, בין השאר, באומניבוריות ספרותית; בשנות השבעים התרחש בארץ גם "תור זהב" קטן של מדע בדיוני ופנטסיה, זן ספרותי שמשמשים בו בערבוביה זיבורית מטופשת לצד המראות פיוטיות ורעיוניות. הקריאה בבורחס (באותה עת בערך תורגם גם ספרו "הדו"ח של ד"ר ברודי") העניקה פרספקטיבה פתאומית ומפתיעה לז'אנר שלם; לפתע התברר שמה שנתפס כזרם שולי ומזולזל, כמעט מחתרתי, זוכה לגושפנקה מכובדת במחוזות אחרים. וזוהי כמובן רק אחת ההפתעות שסיפק בורחס. ההפתעה  העיקרית, בלי ספק, היתה התחושה המסחררת של הרפתקה אינטלקטואלית שאין מושלה; הכישוף שמטיל בורחס על קוראים שקדניים, האופן שבו הוא מוליך אותם באפם ומטיל אותם אל ים של רמיזות, אזכורים והקשרים – "בדיונות אנציקלופדיים", כפי שקולע לתאר פתח-הדבר לתרגום החדש – ומותיר אותם נלהבים ונרגשים, אבל גם בלתי מסופקים בעליל, שכן תמיד נותרת התחושה המחלחלת של תעלומה שלא נפתרה עד תום.

מה עושה התרגום החדש, או המחודש, לקסם של בורחס? לא הרבה, למרבה ההקלה. הקושי הוא כמובן כפול: כיוון שהתרגום הישן קנה לו מעמד של מעין קאנון מקומי, ערעורו מעורר איזה חשש; לכך צריך להוסיף את ההיבט הסובייקטיבי לחלוטין של גיל וסביבה תרבותית שבה נקרא לראשונה התרגום הישן. פער זמנים של שני עשורים ויותר עשוי לגרום אכזבות קשות, כמובן, והעבר נצבע בצבעים לא ריאליים. והנה, למרות הכל, הקסם נותר בעינו; הוא רק צובר שכבות משמעות נוספות שמקורן, כנראה, בקורא ולא בטקסט. )ובהערת אגב צריך לומר שהרעיון על תפקידו של הקורא, שהפך מרכזי כל כך בכמה תיאוריות אקדמיות, מיוחס לבורחס, אם כי הוא עצמו טוען ששאב אותו מאחרים. (גם כאשר ההבדלים בין התרגומים, הישן והחדש, ניכרים למדי, ברמה המילולית ולעתים התחבירית, העצמה והיופי הבסיסיים נותרים בעינם. נדמה, על פי התרשמות ראשונית ולא מעמיקה, שתרגום ברונובסקי, מודל שנות התשעים, הוא קומפקטי יותר, ישיר יותר, מקושט פחות; ה'אספקלריה' הארכאית והמהדהדת הופכת בתרגום החדש לראי פשוט. כמעט כל משפט עבר שינוי שהפך אותו מפותל פחות, 'נקי' יותר. לעומס הישן היה חן משלו, אבל הפשטות החדשה מקלה באיזה אופן על העברת התכנים שמורכבותם ממילא כמעט אינסופית. לצדם יש הבדלים – למעשה, תיקונים – של מילים, משפטים ושמות תואר. (החתול בבית הקפה, המרשה לבריות ללטפו, דומה ל"אלוהות אדישה" בתרגום הישן, ול"אלוהות זלזלנית" בחדש. החדש ודאי מדוייק יותר; גם הישן מופלא. ) מומחים וקנאים יוכלו להרבות בדיונים דקדקניים על קוצו יו"ד; רוחו של בורחס תשקיף עליהם, בסקרנות מהולה בלגלוג.

אינני יודע ספרדית (מכאן החשיבות הרבה שאני מייחס לתרגומים והישענותי המוחלטת עליהם) ולכן אני יכול רק לשער שהעובדה שברונובסקי לקח על עצמו לתרגם מחדש את הסיפורים, מעידה על כך שהתרגום הנוכחי קרוב יותר לרוח המקור. זה מסתבר למדי. הצמצום והחדות, האקדמיים לכאורה, הולמים מאד את הרוח הבורחסית. אשר לתרגום הישן, טרם חלף די זמן שיהפוך אותו לארכאי, וכך או כך עדיין יזדקקו לו קוראי בורחס בגלל הסיפורים והטקסטים שאינם חלק מ"בדיונות" ומצויים בעברית רק בו. מצד שני, אפשר לקוות שהתרגום החדש הוא נדבך בבנייתו של תרגום שלם ומעודכן של כל יצירות בורחס.

ו"בדיונות" עצמו – קצת מיותר לדון בו על רגל אחת; הקורפוס המחקרי והביקורתי המתפרנס מבורחס הולך ותופח. אולי בזכות ההקשר הבדיוני והפנטסטי ממשיך בורחס לעורר עניין רחב, גם מחוץ למעגלים הקטנים של האקדמיה והספרות. אבל כיוון שאני סבור שפופולאריות אינה מעידה על איכות, כפי שאינה מעידה על איכות ירודה, לא נראה לי שיש חשיבות לפופולאריות (היחסית) של בורחס. יתכן שהיא נובעת מאותה גאות עכורה של מיסטיקה ואזוטריקה המגיעה לכל מקום, כי בורחס נוגע כמובן בכל, ועוסק בהנאה בתורות- הנסתר, מהקבלה ועד הסופיות באסלאם; אלא שתמיד מונחת ביסוד הדברים ספקנות איתנה ובריאה. העניין הבלתי נלאה שמגלים בבורחס הן חוקרים, הן קוראים מן השורה והן גולשים באינטרנט, עשוי להראות מגונה בעיני אליטיסטים, ואולי היה נראה כך גם בעיני בורחס עצמו, המצטייר לא אחת – או מצייר את עצמו – כאריסטוקרט מורם מעם, בדלני ומסתגר. בו בזמן, ההתקפות על כתיבתו מוסיפות להראות, בסיכומו של דבר, ליליפוטיות: חצים זעירים הנושאים רטינות על דבר אדישותו החברתית, על הריאקציונריות שלו, על השקפותיו הפוליטיות, על כתיבתו השכלתנית והקרה וכן הלאה. ההתקפות הללו לא רק שנויות במחלוקת, הן על פי רוב לא רלוונטיות; הן מנסות לשפוט את האיש יותר מאשר את כתיבתו, ומתעלמות מן האפקט הישיר והפשוט שיצירותיו מפעילות על הקורא.

"בדיונות" פותח ב"טלן, אכבר, אורביס טרטיוס", שהסתתר בצניעות בעמ' 86 בקובץ הישן . הסיפור המדהים הזה – כן, שמות התואר הופכים שדופים כל כך – הוא במידה מסוימת הדגמה מרוכזת של כל היצירה הבורחסית; (במחשבה שניה, כל סיפור של בורחס מהווה הדגמה כזאת.) אני מתכוון לכך שהסיפור הזה מפתיע, מדהים ומסחרר באופן שהוא, כאמור, ישיר ופשוט: כשקראתי אותו לראשונה לא היה לי מושג ירוק על הזרמים האידיאליסטיים בפילוסופיה, על יום וברקלי; אני לא יכול לטעון לידע מפליג בתחום עד עצם היום הזה. הדבר אינו גורע כהוא זה מההנאה הגדולה וההתרגשות שבקריאה בסיפור הזה. העובדה שבורחס עורך תרגילי מחשבה המתבססים על ידע עצום והכרות אינטימית עם יצירות קלאסיות, כמו גם עם האזוטריקה הנשכחת ביותר, אינה מחייבת את הקורא לאותה מידה של בקיאות. להפך, כמות ההטעיות, המקורות הבדויים או המסולפים, עשויה לבלבל גם חוקרים נוקדניים במיוחד. כמו עוד רבות מיצירותיו, הסיפור כולל הערות והארות רבות על עצמו. לא פלא שהוא כולל גם תאור של התחושה שעשוי לחוש קורא של בורחס: "התחלתי לעלעל בו וחשתי סחרחורת קלה ונדהמת שלא אתארה, שהרי אין זו היסטוריה של רגשותי אלא של אכבר וטלן ואורביס טרטיוס", כותב בורחס, וממשיך מיד, באורח אופייני, לתאור לקוני ונפלא של רגשותיו: "בלילה המכונה באסלאם ליל-הלילות נפתחים  לרווחה שערי הרקיע הסודיים, והמים בכדים מתוקים יותר; לו אף יפתחו אותם שערים לא אחווה מה שחוויתי בשעת-הדמדומים ההיא".

פורסם ב

שטלנד

>> על הרקע למאמר ב"רשימות"

published in "Shetland life" April 2004

Sailing towards Shetland / Avner Shats

In 1985, fresh out of University, I was spending some time in London, as many young people from this troubled part of the Middle East tend to do. I was planning a trip to Scotland with my girlfriend, and was looking around a tourist information center near Victoria for bus and train schedules, youth hostels in Edinburgh and the like, when I saw a colorful brochure suggesting a visit to Shetland. Something clicked, I still don't know why. I only had very dim notions of Shetland at the time; bits of obscure memories, and eclectic facts gathered at random, rushed through my mind: ponies, North Sea oil, knitwear. The brochure offered more: Viking heritage, puffins, and white nights. I knew I had to get there. Luckily, my girlfriend – now the mother of my two daughters – went along with the idea, despite her suffering from seasickness. As for me, I have a soft spot for the sea: I graduated from the Israeli Maritime College, sailed as a cadet in the merchant marine and served in the Israeli navy (in rather unlikely locations, such as the Dead Sea.) We couldn't afford flying to Shetland and even the ferry from Edinburgh was a bit expensive. Instead, we chose to travel up to John O'groats by land, on to Orkney by boat, and then board the "Akerberg" sailing to Scalloway. Our actual visit to Shetland was brief but unforgettable. We took pictures, we had nice rides to famous attractions, we stayed at the Lerwick youth hostel and waited for the sunset, followed shortly by sunrise – it was late June. Our schedule was tight, we had plane tickets back home, and a few days later, on the Akerberg's next run, we left Shetland. But Shetland never left me. I had enough memories to last me many years.
To refresh my memory, I looked up these few details in my novel, "Sailing Towards the Sunset", published in 1998. The novel has many true-to-life details depicting my brief Shetland experience; generally, though, it is pure fiction, and the concept of the book is so complex as to render it unfit for mass consumption. And yet a small, select readership did like it – enough to win it a respectable prize (the Hebrew University Schweipert literary award) and to help inspire a unique, unpublished novel named "Sailing Towards The Sunset by Avner Shats", by Nell Zink. But this is a long, separate story. So the book, I'll be the first to admit, is ambitious – it has a basic plot, but its written in an array of different styles and has an annoyingly large number of digressions; I was aiming high, and trying to deal with many different issues. But one leitmotiv, which remains evident throughout, is the yearning to sail away, to travel afar. This is where Shetland comes in: Shetland is, in a way, the farthest place you can go to from Israel; a complete negative; an antipode, if not geographically then at least mentally. Israel, you probably know, is hot, hectic and always at the headlines. Shetland is anything but.

The book is also – perhaps mainly – a love story, between a young Israeli and a local girl, named Mary. I was well aware of the fact that what I find exotic, fresh and exciting is often mundane and boring for local people in far-off places, and vice versa; the sunny south, I'm sure, is fascinating and tempting for people of the north. And so, in some parts of the book, I tried to see Israel through the eyes of Mary – a bright, shrewd independent girl who shares with the protagonist the passion of traveling afar. She writes him letters, sometimes makes cynical remarks and acute observations, and being, generally, a major influence on the life of the hero – who is in some respects, though not all, a typical Israeli. He comes to Shetland, by the way, on an assignment – he is a secret agent, to be blunt, disguised as a bird-watcher – but the thriller facet of the book was never very prominent; don't look for it if the book ever gets translated. One thing is definitely common to the protagonist and me: we both love Shetland. Here is a short paragraph: the style, characteristic of my hero, is somewhat overdramatic, and yet the central feeling behind it surely represents my own emotions too:

The ride, crossing the island's width, was not long. We passed sheep, isolated farm houses and green fields. In places I could see square, dark, bald patches in the grassy slopes, looking a bit like fresh graves – places were peat was dug for fuel…I felt comfortable, at ease, a feeling of familiarity, closeness; as if I was riding down an old road, anticipating the view beyond the next hill … was I here before? In a period of time unrecorded by that part of my consciousness measuring time with the indifferent precision of a digital watch or a calendar? Was I – in some small gap cracked in the unchanging sequence of time – while my mind was absent, wandering off for a minute – in some fleeting blink-of-an-eye – hurled to another dimension, spending a lifetime in here, which lasted only a second in my sensed reality? Did I live here, in a parallel, hidden reality? Was I ever incarnated in the bodies of these people – I do not look all that different, after all? do I carry in my cells a cryptic message, transferred to me through meandering lanes of kinship and concealed dynasties? The air – the salt, the grass, the soil, the fish, the wool, the smoke – incorporated the smell of my own body; recycled air which I have breathed before in the past. Or the future"

Err, yes. He was a bit of a drama queen. But I can sympathize. I still miss Shetland. I hope to come visit again someday.

פורסם ב

מיכאל וויווג – רושמי אהבת אב

מצ'כית: רות בונדי הוצאת גוונים, 142 עמ'.

שמו המוזר – אולי אפילו מסורבל משהו – של הרומן השלישי של ויווג המופיע בעברית, אינו מעיד על תפנית כלשהו בסגנונו של כוכב-הספרות הצ'כי הצעיר. זהו סיפורם של איש צבא, בנו ובתו, והוא מסופר לסרוגין מנקודת המבט של כל אחד מהם, ללא סדר זמנים כרונולוגי. לא בדיוק תבנית קלאסית של רומן, אבל גם לא חידוש סגנוני מהפכני: ויווג עצמו מתייחס כנראה בחיוך סלחני לעובדה הבלתי נמנעת שמישהו, בזמן כלשהו, ינתח ויתייג את יצירתו. נראה שהוא משתדל – ובמידה ידועה, מצליח – להשאיר מאחור, כמו נשל מיותר, את השאלות המטא-ספרותיות, או הארס-פואטיות, כדי להתרכז בסיפור.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. ברגע מסוים מגיע אל דירתו של האח הצעיר מבקר ספרות יהיר ועויין. הלה טוען באזני האח שהוא כותב בסגנון ריאליזם קפיטליסטי, מפחית מערכן של המילים, "ושאת תביעותיי לספרות, מה שאמורים להיות הרהורי מחבר פוסט-מודרניים, אני מנסח לפי מילון ז'דנוביסטי". בתגובה, רוצח האח את המבקר במכות את בראשו, וקובר אותו בערימת הפחם שבמרתף. הסטייה הפתאומית ממה שהיה עד אותו רגע סיפור משפחתי קצת אקצנטרי אבל חביב אינה מהפך אמיתי באופיו של הספר. ה"רצח" אינו אלא רצח מטאפורי, או כך אפשר לשער: בתוך זמן קצר נעלם הריח הרע העולה מן המרתף, ואיש אינו מחפש את מבקר הספרות שהעז למתוח ביקורת על הסופר העולה – שכבר הספיק להופיע אפילו בשעשועון טלוויזיה! מדובר בתוכנית בהנחיית אחותו הגדולה, שעניינה סוטים למיניהם. נטייתו הכפייתית של האח לכתיבה – הוא "רושם" מאז ילדותו את חיי היומיום במשפחתו, ומתמקם מתחת לשולחן לשם כך – מזכה אותו בתואר "סוטה", לצד אורחים בעלי טעם מיני אזוטרי.

אפיזודת הרצח החולפת הזאת – מין בדיחה מקברית – היא רק הערת שוליים. כך גם ביקורם של אנשי המכון לספרות צ'כית, ששכנעו מלכתחילה את האח הצעיר להוציא את רשימותיו לאור, לטובת הספרות הצ'כית. "מצבה של הספרות הצ'כית גרוע עד כדי כך?" הוא שואל, ואנשי המכון מגלים לו את התפוצה הממוצעת של פרוזה צ'כית באותה עת. "הבנתי, שזה באמת חרבון", הוא מסכם. אין לי מושג מה מצבה האמיתי של הספרות הצ'כית, אבל אין ספק שהיא מתקבלת באהדה מסוימת במקומותינו (לפחות אצל מבקרי ספרות.) ויווג, על כל השעשועים הסגנוניים והקריצות הספרותיות, הוא ממשיך נאמן למדי של סופרים צ'כיים ותיקים ומוכרים, שיצרו קו-אופי משותף המעניק מעין חותם מאפיין לספרות הצ'כית, עם כל ההבדלים העמוקים שבין קונדרה להראבל, למשל. זה לא מפליא, אגב, כי ויווג גדל בבית ספרותי והכיר כבר בילדותו כמה מסופרי העידן הקומוניסטי, דוגמת פאוול קוהוט – אותו עידן שהפיק הרבה פנינים ספרותיות, שלרוב פורסמו רק במחתרת. ספרו הראשון, "השנים הנפלאות בזבל", עוסק בתקופה ההיא, ושמו מבטא אותה היטב. הרומן הנוכחי של ויווג מאזכר גם הוא את העידן הקומוניסטי, ומספק כמה תובנות מעניינות על הלך הרוח ואורח החשיבה של האנשים שצמחו בו. אבל כל זה בעצם אינו אלא רקע למוקד האמיתי של הספר: יחסי אב ובתו.

"אהבת האב" הנרשמת ומתועדת בספר היא אהבת האב קארל לבתו רנטה, ובניגוד לתוכנית הטלוויזיה של הבת, העוסקת בסטיות-מין מוזרות, אין בה שום דבר פרברטי: זוהי אהבת-אב במובנה הטהור ביותר, המסורתי ביותר – אהבה שאותה משווה אחת הדמויות, בהסתמך על מחקרים מדעיים, לאהבת אם. " 'הוכח שגם אבות מסוגלים להתנהגות אימהית אופיינית' אומר מ' בדכדוך. 'אף על פי כן מוסרים את הילד בגירושים לטיפול של האם בתשעים וחמישה אחוז של המקרים.'" יש כאן גם גירושין, אם כן, המסבכים את המצב עד מאד, אבל לא במידה קיצונית כמו גיל ההתבגרות, המעמיד את האב האוהב והמודאג בסדרת מבחנים סיזיפיים, כמעט בלתי אפשריים. הדאגה לילדונת ההופכת לנערה ולאשה, בדור שהוא מדרך הטבע מתירני ומופקר יותר מהדור שקדם לו, גורם לאב יסורי נפש עצומים. אבל הוא כמובן גם מקור להרבה אפיזודות קומיות. כאשר בסופו של דבר מוצאת רנטה, הבת, את מי שמצטייר כאהוב לבה האמיתי, איש מקסים, שנון ומשכיל, מתברר שהוא גם גרוש, אב לילדה בת שלוש עשרה. הסימטרייה האקראית הזאת מביאה לכך שאביה של רנטה ובן זוגה המיועד הופכים לידידים בלב ונפש: וכי יש מי שיכול להבין ללבו של אב גרוש לילדונת מתבגרת, יותר ממי שחווה על בשרו את אותה חוויה עצמה? האב הופך למעין מדריך רוחני של האב הצעיר יותר, מבין ללבו, מזדהה עם מצוקתו ומעניק לו עצות חינם. "כלל מספר אחת: לפני שאתה מצלצל, בדוק את תכניות כל הערוצים", הוא אומר בצחוק סלחני, לאחר שבן דמותו הצעיר שוטח לפניו את מצוקתו: הוא ממתין ימים שלמים לשיחת הטלפון המובטחת מבתו, ולבסוף אינו עומד בכך עוד, ומתקשר אל הילדה המעונה, מוכת טראומת הגירושין, רק כדי שתאמר לו להתקשר אחר כך – "בדיוק יש בוורלי-הילס בכבלים".

ובכל זאת, יש משהו טראגי בשנתיים בהן ניתקה רנטה כל קשר עם אביה בלחץ האהוב שלה, צלם אוונגרדיסטי צעיר המוקיע כל קשר עם מי שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית. רק כעבור שנתיים היא מאבחנת מיהו החבר שלה: "אקדוחן רוחני, המשליט את החוק המוחלט…הומניסט אכול שנאה. האדיוט הכי משכיל שאי פעם הכרתי." מכאן מתברר, כרגיל, שאי אפשר באמת להפריד את האישי מן הכללי, את הפוליטי מן האינטימי, בעיקר במדינות שחוו שלטון טוטליטרי – אבל לא רק בהן. מכיוון שאין כאן מחוייבות לתבנית ספרותית מסורתית, אי אפשר להתלונן על עלילה המותירה עניינים לא פתורים, או על כך שדמותה של האם, למשל – אצלה גדלה רנטה – נותרת עלומה לחלוטין. ויווג מצייר פסיפס לא מושלם, בכוונת מכוון. הוא סופר עכשווי לחלוטין, ערני ומודע לעצמו מאד. הוא מודע מן הסתם במיוחד למסורת הסטירית של הספרות הצ'כית, אבל הסאטירה של ויווג אינה נשכנית מאד. בעיקרו של דבר יש בה הומור סלחני וראיית עולם מתונה ומפוייסת. הנבל היחיד ברומן הזה הוא המהפכן האנטי-קומוניסטי – יש לשער שאם היו הדברים תלויים בו, היו רבים נתלים בכיכר העיר או מוגלים לגולאגים; אבל הצ'כים מעדיפים לרפד את מהפכותיהם בקטיפה, וכך גם ויווג: יש בכתיבתו, לצד ההומור, מין פכחון שעשוי להביא ליאוש קודר – או להשלמה עם המציאות; כפי שמבהירים הבהר היטה משפטי הסיום של רנטה, הוא מעדיף, גם אם מתוך אנחה מלנכולית, את ההשלמה.

פורסם ב

לשוט אל השקיעה – ביקורות

להקליק על טקסט להגדלה

יורם מלצר, מעריב

שי צור

על "לשוט אל השקיעה" של אבנר שץ

שי צור

"יש פחד מפני הפשוט. עושים פיתולים והולכים במעגלים כדי לא לעמוד מול הפשטות. המשותף ביננו היא ההבנה שהדרך אל הפשוט היא מורכבת מאוד. המורכב הוא טכניקה להגיע אל אהבה אחת, סגנון אחד, אל הדבר…"
(דניאל שבתאי מילוא בתוך "הטיפקס והקישטא" – שיחה עם קובי אוז)

"…פעם סיפרה לו על אביר לבן, ועל נסיכה שלא היתה זקוקה להצלה. האם אני הנסיך? שאל אותה. לא, היא ענתה. אתה הוא זה שאני מספרת לו את הסיפור…."

(מתוך "99 סודות", קרל סטדמן)

לאורך 234 עמודים מספר אלעד, איש מוסד צעיר ומבריק, ביולוג, סופר מתחיל למרי – בחורה נורדית צעירה ונאה מן האי שטלנד , אהובתו האבודה , הדעתנית והמתעתעת, סיפורים. סיפורים דמויי סיפורי מתח, מסע, רומני משרתות, יומנים, מאמרים, סיפורי מדע בדיוני וסיפורי אהבה – בעיקר אהבה, תוך כדי שיט אמיתי או מטפורי, אליה. הסיפורים הללו מחקים באופן מפחיד כמעט כמה ז'אנרים של כתיבה, מסתבכים אלו באלו, מתערבים בחומרי המציאות וסיפורי המסגרת ובסיפורו של שץ הכותב עצמו, מערערים זה על זה ועל עצמם, מציבים אינסוף אלטרנטיבות למה שקרה, שיכל לקרות, שצריך היה לקרות ולבסוף מתפוצצים וקורסים.

הניסיון האובססיבי הזה לספר לאהובתך סיפור, ניסיון שנכשל ומנופץ כל פעם מחדש, הוא הוא הניסיון הנואש לאהוב, לגעת , להתחבר. נדמה שמתחת למעטה הפסטישים הפוסטמודרניים והשעשוע המבודח, זהו הנושא הבוער של הספר הזה. לא מדובר כאן בהשראה האורפאית של האני המגובש והנפרד שלגביו הכתיבה היא מעשה סובלימציה, של עיבוד חומרי האבל והחיים ובמידה מסוימת הרצון להישאר במקום של האובדן והכמיהה. כאן הכתיבה היא עצם מעשה האהבה, היא הדרך היחידה של האני המטושטש לספר, לסמל ולגעת באחר כאני בעל נרטיב משלו – גם אם שאול, רק שזוהי כמיהה המסכלת את עצמה מראש.

אנחנו חייבים להודות, יש באהבה מן היוהרה – היכולת להרגיש ייחודי כל כך בעיני אדם אחר, לראות את אותו אחר, אנושי, יומיומי בחד פעמיותו המיוחדת במינה. היכולת בעצם להביט באחר כאני מוגדר, מגובש ולגלות אותו, להמציא ולחוות מחדש את המעשים הבנאליים ביותר כאילו אף אחד לא עשה אותם לפנינו, כאילו הם אותנטיים ומלאי משמעות, להיות במקום בו אין צורך ובו גם לא נוכל להסתייע בשום מסך של תיאוריה. זהו המקום שבו אנו ממציאים דבר שלם בעל התחלה אמצע וסוף, שכדי לאמר אותו אנחנו יכולים לגייס את כל ניסיוננו, את כל פרטי הפרטים שבזיכרוננו. אבל האהבה בזמנים אלו, היא גם ההצלה היחידה שלנו, הדרך היחידה מחוץ לסבך ההתפתלויות התאורטיות והספקות, אל הבנאלי והסתמי והפשוט, אל החיבור בין שתי נשמות. בעצם, כמו כתיבת סיפור.

הדברים הבאים היא דרכי המפותלת שלי, להגיד את מעשה אהבתי אל הספר המופלא הזה.

אלעד ומרי, שני אנשים אינטיליגנטים להפליא, מודעים, ציניים, משתי תרבויות רחוקות להפליא, מפציעים פתאום זה לחייו של זה, כמו גיבורי סיפור קסום, מתחברים לרגע בגוף, בחלומות, בסיפורים כאשר אין גישור בין המעטה הדעתני של התיאוריות וההגנות שהן דבקים בהם לתום והרומנטיקה הבסיסיים שלהם. בהיעדר כלים הם מנסים לגייס לעזרתם שלל סצינות יסוד מן הספרות – בה הם בקיאים ובטוחים. מתוך הבושה להשתמש במילים ומחוות נבובים ושחוקים. הם משחזרים שלל חוויות ספרותיות ה'מושתלות' בהם ומנסים לשווא להיטמע בחיק החמים של ההיטשטשות לתוכן, בלי יכולת ליצור חוויה אותנטית, הדורשת זניחה של כל מאגרי הידע, הסטטיסטיקות והתאוריות שלא ניתן לגייס אותם כדי לאהוב, כדי באמת לספר סיפור. כשאתה מנסה לשחזר חוויה מתוך המפה הספרותית של עולמך , נקודת ההתייחסות הדינמית והרגשית היחידה שלך אולי, אתה נידון להתאכזב, להיבהל מכל חריגה, לא להצליח לשייך אותה אליך ולהפוך אותה לסיפור שלך. כך אנחנו נקלעים לפרדוקס – לספר סיפור היא הדרך היחידה לאהוב, אבל בהעדר מילים משלנו ובשל הפחד מן החשיפה והחולשה, מפני הסתמי והחוזר ומפני חוסר היכולת לנטוע משמעות ולהשתמש בסמל, אנו נדונים להשתמש שוב ושוב בסיפורים של אחרים, סיפורים שאיננו יכולים לנכס, איתם אנחנו מחמיצים, הולכים לאיבוד והם לא מצליחים לשרת אפילו את הצורך הראשוני ביותר שלנו לחמוק מתוך האני המבולבל שלנו אל אני אחר מובנה יותר, בטוח יותר, שמסוגל לעשות את הפעולות ההרואיות, הצפויות כל כך של אנשים בעולם אחר – עולם הסיפור, כמו לסכל לבדו מתקפה אווירית על ספינה או להגיד לאהובתו שהוא אוהב אותה.

"לכן אני כותב לך כפי שאני כותב: לא מכתבי אהבה; לא מכתמי אהבה. הם ריקים בעיני, מיופייפים ומזויפים, עמוסי קלישאות חסרות חן ומסורבלות. הרי הכול כבר נכתב ממילא: אם כן, די לצטט. אבל אם אני רוצה לומר לך יותר, ואם אני רוצה להיחשף בפנייך עד שורשי הנפש, ביטוי שאיני יודע כלל אם יש לו משמעות, אספר לך סיפורים; כאלה שכאשר שמעתי או קראתי אותם, הצרתי על כך שאינם פרי דמיוני, שלא אני כתבתי אותם…הכול תמיד קרה במקום אחר, או בזמן אחר. תמיד רציתי להיות במקום אחר, בזמן אחר, בגוף אחר: האמת היא שאני שונא גוף ראשון. לכן אני מספר לך את הכול, אבל בדרכי העקלקלה והמרוחקת. ואם נדמה לך שהכול מלא סתירות ואי דיוקים או הפלגות דמיון וסתם כזבים – את טועה. כל מילה, כל משפט ופיסקה, הם עלי, הם עלינו: איני יכול לכתוב שום דבר שאינו עלינו, אף כל פי שאני מנסה לעשות זאת בעקשנות הראויה, אני חושב, לשבחים." (מתוך לשוט אל השקיעה, עמ'182 ).

לסיפור הסיפורים האובססיבי הזה יש עוד תפקיד במערך האהבה – ההתמודדות עם האובדן, או נכון יותר חוסר ההתמודדות אתו. כך נטוות עשרות עלילות אלטרנטיביות ל"אירועים שאולי קרו, שיכולים היו לקרות, שצריכים היו לקרות, שטוב או חבל שלא קרו…" (שם, עמ' 228). על מנת לטעת משמעות בהחמצה – במקרה הזה שני סיפורי החמצה – של אמו של אלעד, שאהובה דיויד כהן נעלם במלחמת העולם השניה ומכתבי האהבה שלו אליה נמצאו דרך פלא באי שטלנד, אצל אביה של מרי, שהיה, כך מסתבר, חברו בימי השירות בצי באותה מלחמה, ואובדנה של מרי. חוסר היכולת להכיל את אובדנו הסתמי, המקומם , חסר המשמעות של האחר, האחר שרצינו להימזג בו ותמיד נותר לא ידוע , לא פתור, רחוק מאיתנו, גורר טויית עשרות אופציות, עלילות אלטרנטיביות, סיפורי גבורה ומוות, רק על מנת שלא להיחשף לאובדן ולחוסר הודאות במערומיהם הסתמיים, הטיפשיים, המיותרים. הפחד הזה מאובדנו של האחר ומן התעלומה שלו, למרבה הצער , הוא זה שמוביל כאן במידה רבה להיעדרו מחיינו. בהיעדר איזושהי הפנמה שלה מעבר לשברי זיכרונות, רגעים מהולים בפנטזיות, כמיהות וסיפורים שמספר אלעד לעצמו, מרי מתקיימת כל עוד הוא ממשיך לכתוב לה, לנהל איתה דיאלוג קשה, משעשע, מתנצח, כך היא עדיין שם , חייה, קיימת, מסופרת. ובמידה רבה כך הוא מסוגל להרגיש בקלות רבה יותר, כשכל חוויה, כל רגע אהבה, כל מפגש מועצמים ומשופצים לממדים דרמטיים ופומפוזיים של רומן ריגול או סיפור מדע בדיוני.

אבל כאמור, כל הסיפורים הללו מתפוצצים. יש בספר הזה יותר פיצוצים מבבית זיקוק ממוצע. הפיצוץ הזה מתרחש בכל הרמות האפשריות של הסיפור – ברמה הטכנית – עלילתית , כך עולה ספינתה של החמישייה הסודית בפיצוץ השמיימה וכך מתפוצץ המטוס הגרמני הענק אל מול דיויד כהן, המלח הגוסס וקטוע הרגל על סיפון אוניית המלחמה האנגלית, אבל גם במישור הלשוני – שפתי: כאשר מרי מגלה סוף סוף התפעלות כנה בהביטה בשירי הבוסר שמצאה במחברת ישנה של אלעד, הוא מגחך ואומר שלא יכלה להבין אותם מאחר והיא איננה קוראת עברית. הפיצוץ קורה גם במישור הפואטי – סמלי ממש. אף מעגל סיפורי ששץ פותח לא נסגר. הוא יוצר חיקוי מושלם של סיפור הרפתקאות או גבורה חלוצית לבני הנעורים ואז משתיל בתוכה הערה פורנוגרפית או מחליף את כיבוש האדמה או האישה ע"י הגיבור בכיבוש של דמות פטיש – בובה מתנפחת. המעגלים המודפסים של שץ אינם נסגרים – כך נמהלות עלילות צדדיות העולות מסיפור המסגרת של מרי ואלעד, שהוא בעצם המסגרת היחידה המתקבלת עלינו כאמינה ושקופה, בשלל הסיפורים הפנימיים שאלעד מספר, ממציא או קורא למרי. כך גם הפרק האמצעי, המציג את שץ כסופר בתהליך הכתיבה שלו ואמור להוות גרעין של משמעות לספר והסבר לדרך הכתיבה הכורכת סיפור בסיפור, רק יוצר טשטוש ומפרק יכולת לבנות אנלוגיה, משמעות ומדרג בין הסיפורים בעזרת כל טכניקות הפירוק שבהן השתמש שץ עד כה – טשטוש הזהות שלו עצמו בעזרת ערבוב פרטים אמינים ומופרכים, שתילה של שעשוע והומור השוברים את מסגרת הנרטיב ובעיקר – שילוב של איזה סיפור ריגול צדדי, שנכתב כאתגר מתחכם ע"י שץ וחברו למשרד, בעלילת סיפור המסגרת המרכזי – כך הופכות הדמויות הראשיות בסיפור שכבר דבקנו בו – למריונטות בידי סופר משתעשע, נתונות לקונספירציות פוליטיות במקום לעלילות אהבה ומתח, מוטלות למעגל רחב ומערער הרבה יותר, בו לא ברורים במהלך הספר כולו היחסים בין סופר, מספר, דמויות הנמהלים שוב ושוב זה בזה. את ההסבר לתופעה הזו נתן שץ כבר בסיפרו הקודם "מעגלים מודפסים: "בעולמו של ההומו סימבוליקום האמיתי (לא זה של קליפורד גירץ) הכול מסמל את הכול, והדברים מאבדים את משמעותם האמיתית בתוך הסחרחרה האינסופית של מסמל ומסומל. בעולם הזה הציור הפשטני של לולאות המקיפות כדור פינג פונג מסמל את האטום, אבל באותה מידה מסמל כל אטום את הציורים הפשטניים של ספרי הלימוד…הבעיה היא בעיה של מדרג: לאנשים שם נדמה שרצף של סימנים שחורים על נייר יכול להוות דבר בעל משמעות ונגיעה של ממש בעולם האמיתי. זוהי כמובן אשליה שתתפוגג מיד לכשיהפכו את הדף, או כשיעצור רגע לגרד באוזן, לחטט באף או בשיניים." (מעגלים מודפסים, עמ'80 ).

הטשטוש והפיצוץ הזה קיים גם בעוד מישור, אולי החשוב ביותר בספר, מישור הדיאלוג הבלתי פוסק של המספר עם מרי, אהובתו. כפי שהוא מכריז, הוא שט אליה, אבל השייט הזה אינו המובן הקלאסי של השיט אל האהובה הפסיבית והמצפה. מרי, דמות מושחזת ואסרטיבית היא המנווטת בעצם, מעשית ומטאפורית את המסע כולו. מאז ומעולם כפי שמודגש הייתה בעלת כושר ניווט והתמצאות יוצא דופן, היא זו המנחה את הספינות הצפוניות בערפל ובמידה רבה הסיפורים נכתבים ונעים אליה, בעקבותיה ומתוך דיון בלתי פוסק איתה. באחד מסיפורי המדע הבדיוני הם אפילו מניעים יחד ספינה בכוח מחשבותיהם, תנועה שמסתיימת כמובן – בפיצוץ, כמו גם הפנטזיה הבלתי פוסקת של אלעד חסר הביטחון בהתמזגות טוטאלית של שניהם, כאשר לא ניתן להיפרד לרגע ולהתחבר כשנים, פנטזיה שמרי מסכלת שוב ושוב . אבל מעבר לעובדה שההערות הבלתי פוסקות שלה לא מניחות לנו לשקוע עד הסוף במנגנון הסיפור וחושפות אותנו שוב ושוב לתפאורה ולמסגרת (בדיוק כפי שמתייחס אלעד לסצינות האהבה שלהם) יש לדיאלוג הזה תפקיד נוסף. מרי היא דמות שמטילה וטו, מתקוממת כנגד המספר שלה השולט בה ומקפיא אותה לתוך תשבץ הסיפור, לתוך התבנית הנוחה לו. כאשר היא מערערת על העובדה שהחליף את עזיבתה במיתה טראגית, ועל הניסיון שלו לשלוט על הנסיבות והסיפור, למשל, הוא משתיק אותה ע"י כך שהוא מכניס את הקול שלה לתוך הראש שלו, משעבד אותו לדמיונו וטוען שמשם הוא נשמע . אבל במידה מסוימת הדיאלוג הזה הוא המפתח לסיכוי היחיד, הפרדוכסלי משהו בכל זאת להצליח לאהוב.

זהו גם תפקידן הנוסף של כל ההתפוצצויות – רק כאשר 'נרצח' הסיפור האלטרנטיבי, הזיכרון החיצוני – המושאל, ניתן לרגע לגעת באיזו הזדהרות קצרה של אמת, באדם אחר, באהבה או בסיפור שלך. רק לאחר שמתפוצצת המסגרת הסיפורית המושאלת והנוחה שנוטעת משמעות רגעית באובדן ובסתמיות ניתן להישאר לרגע עם הבנאליה של החרדה והאהבה. כי : "אני מתגעגע אליה עד מוות ונגמרו לי הסיפורים שאני יכול לספר לה, ונגמרו השירים, ואני כבר לא בטוח שהיא אוהבת אותי, שהיא לא הולכת לחפש לה איזה גבר חלומות אחר, מישהו רגיש וחכם ויפה שייקח אותה בספינה שלו לאיים דרומיים …והיא תמיד תדע לאיזה כיוון להפליג.." (לשוט אל השקיעה, עמ'230 ). רק במקום הזה, של הויתור המוחלט, מרי מסוגלת פתאום לומר שהיא באמת אהבה את אלעד, למרות כל התיאוריות שלה על כך שאין באמת אהבה, רק משיכה והוא יכול להודות בדרכו המפותלת שאולי היא חיה לה היכן שהוא בעולם הגדול ולא באמת מתה. רק אז פתאום, עם הויתור על ההטמעות הטוטאלית והשליטה יכולים להתאחד פתאום הקולות המסוכסכים שלהם לקול אחד ובמקום הזה "המסע רק מתחיל" (עמ'234 ).

פורסם ב

לשוט אל השקיעה – פרולוג ופרק ראשון

פרולוג

"אם תפתח חלון, תשמע את רוחות הצפון"
(אהוד בנאי)

בדיחה

אי-אז בשנות השישים הגיש יהודי-רומני אחד בקשה
לשלטונות הקומוניסטיים, לעלות לארץ. אחרי תלאות
רבות נענה בחיוב, טס לראשונה בחייו במטוס סילון
משוכלל לארץ,  אבל כמה חדשים ביקש לחזור לרומניה.
הרומנים שמחו על הנצחון התעמולתי הצנוע, אלא
שאחרי כמה חדשי שהייה ברומניה הגיש שוב בקשה
לעלות. ושוב חזר למולדתו, ושוב ביקש לעלות.
'אתה צריך להחליט, – אמר לו בזעף הפקיד
הרומני – 'איפה יותר טוב לך: כאן או בישראל?'
'בדרך', ענה היהודי.
("במחנה", פברואר 1973)

שוב ושוב מצייר התה שלי קו-אופק זערורי חדש על דפנותיו הפנימיות של הספל. תנודות הספינה מתונות אך מורגשות היטב. אני יושב על כסא-עץ מצופה ריפוד פלסטי אדום, חיקוי-עור, ליד שולחן ששוליו מוגבהים, למנוע מהכלים להחליק ממנו אם יגברו טלטולי הספינה. ואני מרגיש נעימות של חולשה ומעין אחדות עם הסובב אותי: גופי, וכל המקיף אותו, נעים ימינה ושמאלה ומטה ומעלה באיטיות כבדת-ראש, וגוף הברזל שלווחיו נמתחים מתלונן וגונח: ראטאטאטאטאטאט.
בתוך הקפטריה האפלולית, הריקה והמנומנמת, במפלס התחתון של הספינה, אין אשנבים. אור היום האפור אינו חודר פנימה. הרפיון הנעים נובע אולי מסחרחורת קלה, פרי תנודותיו הקצביות של האטלנטי, השולח אלינו את שוליה הרכים של סערה, ואולי מכוס הבירה השחורה-מרירה, 'גינס', שלגמתי קודם. כך או כך, אותה תחושה של דחיפות וחוסר מנוחה עצבני שעיקצצה בי בעלותי על כבש ה'אָקֶרְבֶּרְג' במזח של סקלוווי לפני כמה שעות, נעלמה כליל.
לפָנַי עוד שמונה שעות הפלגה, וכבר נמנמתי קצת על הספסלים המרופדים שבקצה הקפטריה. אני עדיין עייף, אבל יכול כבר לערוך סדר במחשבותי.
תיק-המסע שלי לרגלי; מחברת שכריכתה נוקשה לפני. על עט-הפרקר השחור שלי יש הקדשה באותיות עבריות, לבנות, והן בוהקות אלי באפלולית: מין תשדורת מוזרה, מוכרת ורחוקה כאחת, בתוך הזרות מסבירת הפנים שמסביבי. אצבעותי אוחזות בעט נמוך מאד, קרוב לדף. בידי השניה סיגריה שריחה נוכרי. ואני צריך לעצור ולחשוב: איפה מתחילים?
חתול הספינה, שפרוותו עבה וסמיכה, מתחכך ברגלי. הוא בא כדי לעזור לי להבהיר את המחשבות. ובכן, חתולי השחור: אתה, שפרוותך בורקת, ועיניך איזמרגד הזורח בחשכה; שכפותיך – רכות כקטיפת-פחם –  עוטפות את הלהב החד של טפריך; שפיך המחייך ורטט-שפמותיך כּומסים את אודם-התופת של לועך, את לובן-הקרח המשונן של ניביך: אמור לי אתה – שידיעותיך אינן נובעות מעולמנו דל-הצבעים – היכן לחפש? האם יספרו לי המרחבים האפורים, האטומים, שאיש לא ישער את עומק תהומותיהם, את האמת? ואם אשאב את הים בכפיתי האומללה, האם תיחשף על קרקעיתו המפלצת הקדמונית, מפרפרת בסנפיריה ומחושיה בתווך הבלתי מוכר, מוטלת על גבה כצב נואש, חושפת את כרסה הרכה, הצהבהבה, לסכין הניתוחים שלי? ספר לי, פנתר-בית שעורו משיי, ששערו למשעי, המגרגר בפינוק, ומתמתח בפיהוק, המגיח בחשכה, וקוטל באיבחה, ספר לי אתה – שאופל-צבעיך עמוק כחשכת חכמתך הנסתרת – איך אחפש? האם אחטט בספריות מאובקות, בין ספרים מכוסי-עובש ירקרק, שעל אמיתותיהם הנצחיות כבר אבד הכלח? או בכתבי-עת נוצצים, שחדשות המחר כבר התיישנו בם עוד טרם הופרדו עמודיהם הבתוליים זה מזה? או שמא אחטט, בעזרת רופא מיומן, במדפים שבחדרי גולגלתי השנהבית, הנוקשה, ואבחוש בחומר הרך, בכאב עצום, כדי שיעלו מן התחתית הרסיסים הגבישיים שאחריהם אני מגשש?
אבל ספינקס-הזפת גמיש-האיברים שותק בזדוניות, נוצר את רזיו מאחורי ריצודי-האישונים המוארכים. והוא מרים את זנבו בבוז ומסתלק, מותיר אותי לבדי, נוסע בערבות השוממות של הים הצפוני, לתור שם אחר בבואה חמקנית, צל ערטילאי, שעשוי להתפוגג לאין עוד טרם אניח עליו את ידי.

אם מרי היתה קוראת את זה, היתה אומרת שזה אולי נחמד, אבל פיוטי מדי בשבילה. כבר בזבזתי עמוד ושום דבר לא קרה. שהיא מתה על חתולים, אבל מה פתאום להפוך אותם לבריות על-טבעיות: היא חשבה שכבר גמרנו עם השטויות האלה. אנשים כמוני גרמו פעם לכך שהעלו חתולים על המוקד, יחד עם מכשפות וכופרים. חתול זה חתול, והוא עושה מה שחתולים אמורים לעשות. אין לו שום סודות ושום ידע נסתר, פרט לידע שלו בלהיות חתול. ומה בענין החיפושים, והים, שאמור להיות – ככה נדמה לה שהבינה –  התודעה, או התת-מודע שלי, שבתוכו אני אמור לחפש משהו – את עצמי, היא משערת. האופנה של לחפש-את-עצמך נגמרה מזמן: היום צריכים לשמור על הפלנטה מפני הכחדה אקולוגית, ועל הגוף מכימיקלים מסרטנים, מזון שסותם את כלי הדם ואיידס. מי שמעסיק את עצמו בכל אלה, לא נשאר לו הרבה זמן לחפש את עצמו. וכדאי לי להיות עסוק, כי היכולת שלי להתבטל היא פנטסטית, פשוט דמיונית.

אבל מרי איננה, ורכות התנועה העריסתית של הגלים, האפלולית, ריח הקפה הטוב שמוזגים בדלפק – מרַפּים את שרירי, והזכרונות מרפים מגופי ונותרים, שטוחים וריקים, על קירות מחשבתי, ולא מכאיבים עוד.

פרק ראשון: תעלומת העמודים החסרים
(הרפתקאה לבני הנעורים)

שָלוֹם רָב שוּבֵךְ צִפּוֹרָה נֱחמדת
מארצות החֹם אל חלוני.
אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה
בחורף בעֹזבך מעוני.

(ח.נ. ביאליק)

קודם כל, היינו צריכים להגיע הביתה. זה היה דחוף לי יותר מכל, למרות הלחצים, למרות שהייתי צריך בעצם לנסח את דו"ח הפעולה שלי, ולהתכונן לתחקיר, ולספק הסברים – די הרבה הסברים; בעיקר הסבר לך שלא חזרתי בזמן, ולא חזרתי לבד. אבל הכל נדחה. ידעתי שלא יחכו לי, שעדיין סומכים עלי, ומצפים שאתקשר ברגע שאנחת כדי לקבוע פגישה, שמירה מהמשרד תשאל אם הכל בסדר ומה שלומי ואיך אני מרגיש – אף פעם לא "איך היה" – ותגיד להגיע מחר בתשע, או שאולי אני רוצה יותר מאוחר, זאת לא בעיה, מחר יום די ריק. אבל אני הזמנתי מונית ודחפתי את התרמילים לאחור והתיישבתי עם מרי בספסל האחורי, ונמנמנו רוב הדרך הביתה, עד שהנהג העיר אותנו כדי לקבל הנחיות מדויקות יותר.
נכנסנו לחדר, ועל המיטה שמימין הטלנו את התרמילים והתיקים. מרי סקרה את החדר וגיחכה. מן התקרה, לכל אורכה, תלו דיגמי-מטוסים, מכוסים אבק עד שכמעט נכפפו כנפיהם. חוטי הניילון צברו גם הם אבק וקורי עכביש, עד שהוכפל עוביים ואבדה שקיפותם. המטוסים סודרו כרונולוגית – מן הפוקר התלת-כנפי ועד המיג23-. יכולתי לספר לה על תכונותיו של כל מטוס, באילו מערכות השתתף, על קרבות אויר מפורסמים. חלקם היו מפלסטיק, רובם – מקרטון. אסור היה באיסור חמור להסיר מעליהם אבק, פרט לנשיפה זהירה. אמא התייאשה מכך כבר לפני שנים. לצד שולחן הכתיבה עמד לוח עץ ישן, שנשא את צלקות סכין  הגילוח, שחתך – בהישענו על סרגל-מתכת –  את קוי המתאר של חלקי המטוס: קו רצוף לחיתוך, קו מקווקו לקיפול.
זה היה סכין-גילוח בן כלאיים, מהדור שלפני הסכין הכפול, הארוז בפלסטיק, שלא יצלח לדבר, פרט –  אולי – לגילוח. אבל הוא היה משוכלל יותר מהסכין הקלאסי (אצלנו זה היה בדרך כלל 'דיפלומט') שכן היה לו להב אחד בלבד. סכין-הפיפיות המסורתי סיכן תמיד את האצבע הלוחצת מלמעלה. במרכזו היה סדק אופייני שאני יכול לציירו תמיד לנגד עיני, סדק בעל צורה מובהקת שאיו לדמותה לשום דבר אחר. כובע-הצילינדר של 'דיפלומט' במודעת הפרסומת נשא את תוי הסדק המרכזי – תעלה צרה עם כמה מפרצים סימטריים. את הסכין ההוא, הדק והגמיש, אפשר היה להשיט בכיור כדי להדגים את תופעת מתח-הפנים של המים: ניסוי ידוע שהוצע ב'טכנאי הצעיר' וב'מעריב לנוער', במדור של יהודה פרדיס. אחר כך הופיע היפני החד-להבי, שיצא מתוך מחסנית משוכללת – צריך היה להצמיד את ראש הסכין למחסנית, לדחוף, הסכין המשומשת היתה נושרת הצידה והחדשה תפסה את מקומה. זה הסכין שבו התחלתי להתגלח. הסכין הישנה נועדה, מטבע ברייתה, לעשרות שימושים – חידוד עפרונות, גילוף, גיזום , קיטום והקצעה. אבל השימוש העיקרי היה ונותר בניית דגמי-קרטון. אני התחלתי להתגלח ביפני, וכעבור זמן קצר הופיע בשוק הסכין הכפול, שהיה עדין יותר כלפי פצעי הבגרות: הוא לא גדע אותם בבסיסם, מותיר פצע זב דם ומוגלה, אלא החליק בעדינות יחסית על הפנים, מותיר פציעה קלה. אני זוכר את הפרסומות: "רב שיפועי", עם בחורה גדולת שדיים; או "כמה פעמים אתה יכול" – להתגלח באותו סכין. הרמיזות המיניות היו בעיני מעורפלות לגמרי, אבל מיניות בלי ספק. תמיד פרסמו בחורות את המוצר הגברי לחלוטין הזה, וזה היה קצת תמוה בעיני. תמימות קדושה. אבל בבקו"ם שוב חילקו לנו את אותו סכין ישן, עם בורג בראשו וסכין דו-להבי, וגם מגל"ר, ראשי תיבות של מברשת גילוח לניקוי רובים, בדיחה צבאית מוזרה של עידן אחר.
היתה שעת אחר הצהריים. התריס היה מוגף. השמש הנמוכה החדירה מבעד לחרירי התריס קרניים אפקיות, שטלנדיות, שבפגען בקיר הנגדי קווקוו אותו במקפי-אור, כאילו לחץ מישהו על קליד המחשב ולא הירפה. מרי ניגשה אל התריס, הביטה בו, ולראשונה – מאז שהיכרנו, אני חושב – ראיתי בפניה מבוכה וחוסר בטחון. כמעט דקה עד שהבנתי: היא לא ידעה איך להפעיל את התריס.
ניגשתי ואחזתי ברצועה האפורה, המאובקת, שפסים אדמדמים הזדגזגו לאורכה. היא נראתה כמו דרך ישנה ומוכרת, כמו השביל למכולת, פרומה קצת בשוליים, עשב יבש בצידי הדרך. הרמתי את התריס, והתנועה היתה מדויקת, מדודה, אוטומטית: לא חזקה מדי, כך שיועמד בסכנה המנגנון הקפיצי או תסתבך הרצועה או תקרע; תנועה של משיכה, ובו בזמן – שחרור החלק התחתון, כדי שיתלפף סביב התוף הקפיצי שלמטה. אם מושכים בלי לשחרר, חוזר התריס למצבו ההתחלתי. זה קורה לא פעם למי שאינו בקיא בהנפת תריסים, כפי שנוכחתי כאשר ניסתה מרי, בימים הבאים, להגיף או לפתוח לרווחה את התריס. הוא התרומם ומיד צנח בליצנות מתגרה, ומרי פלטה קללה גסה והאשימה, שלא כהרגלה, את המנגנון המכני האדיש בהאשמות חסרות בסיס של התנכלות והתאנות מכוונת. הרגיזה אותה השליטה המוחלטת שלי בטכניקת ההנפה. מה גם שהתריס היה באמת פגום: על מנת להוריד אותו לא די היה להכיר את דרך התפעול הנורמלית – הווה אומר, אחיזה בנקודה נמוכה, משיכה כלפי חוץ ושחרור כלפי מעלה; התריס נטה להתקע בתוך ארגזו, כיוון שאחת מחוליות הפלסטיק שלו לא נחה כראוי במקומה, ולא החליקה אל מסילת-האלומיניום המובילה את החוליות במסלולן. המגיף הטירון היה נותר כשבידו רצועה רפויה ותריס שאינו זז, ומתוך רוגז עשוי היה למשוך בכוח, להרפות לגמרי ולמשוך שוב, באלימות, עד כדי גרימת נזק. למעשה, די היה במשיכה עדינה אחת בכיוון ההפוך – הרמה, לא הורדה – ובשחרור איטי אך בטוח כלפי מטה, כדי שהתריס יחליק לו בקלות לדרכו ויאפיל את החדר.
אני מכביר דברים על ענינים של מה בכך, אבל אני חייב לאשש את הזכרון, לצבוע אותו בפרטי פרטים, גם על מנת להבין – להבין את מידת הזרות המוחלטת שאליה הוטלה מרי. שאליה הטלתי את מרי.
אם כן, הרמתי את התריס, באותן דקות ראשונות שלנו בחדר הישן שלי, ומרי ניגשה לחלון והביטה החוצה. פעם היתה שם גם רשת צפופה, ירוקה-כהה, עוד חיץ מן החוץ, אבל כעת נעדרה. בחלון היו ברושים: כהים, זקופים וגאים, ירוקי-עד. מרי לא הבינה בעצים, כי אין עצים בשטלנד. היא הכירה אותם מסרטים ומספרים. ידעה איך נראים דובדבן, אלון, סקוויה, שיטה סוככנית, באובב, דקל. אבל לא היתה לה חולשה לזן מסוים – פרט, אולי, לאשוח של חג-המולד.
רציתי לומר לה משהו מבודח על הברוש, עץ ציוני, כמעט כמו האקליפטוס, אבל חשבתי שזה היה מתבזבז עליה – כמו התבדחויות על סוגי דגים, שהיו נתקלות באטימות מוחלטת שלי. מרי צימצמה את עיניה מול השמש שעמדה להסתלק מראש האילנות. זה היה יום שישי. היא נשמה את האבק ואת הריח הרחוק של גינה מושקית. (בתוך צלעות החלון ציירו צמרות הברושים גרף עולה ויורד ביחס לציר המשקוף.)
מרי חזרה והתיישבה על המיטה, נשענת על תיק המסע הגדול. היא קימטה את מצחה כשחשה בקפיציות שלה: רכה מדי. מיטת סוכנות עשויה ברזל, צבועה בכסף עמום, משטח קפיצים ומזרון גומאויר – צרוף גרוע. אני העדפתי לישון על הספה, גם משום שלידה היה שקע חשמלי, ויכולתי לשמוע רדיו-עם-אזניה עד מאוחר. היא הביטה בתמונה שעל הקיר: מעוף אווזי הבר של אשר. אחר כך ראתה את מדף הספרים וקמה שוב, כדי לבחון אותו מקרוב. היא לא יכולה היתה לוותר על סריקה מהירה של מדף הספרים, כפי שלא יכולה היתה להמנע מהסקת כל מיני מסקנות נחרצות על אופיו של בעל המדף. אלא שהפעם נתקלה במכשול לא מוכר, שכן כמעט כל הספרים היו בעברית. היא חלפה עליהם במהירות ובמשיכת כתפיים. במדף התחתון מימין היו מסודרים בטאוני חיל-האויר, שורה ארוכה ורכה, ואחריהם בטאוני חיל-הים, דקים וגבוהים יותר. מדף שלם הוקדש לספרי-כיס: הרבה רינגו וביל-קרטר, כמה פטריק קים, והישנים יותר – סטלגים, ספורי-מלחמה בהוצאת שלגי: "טייסת הנמרים" ו"מהלומת פתע". היה מדף מעורב ובו "טוברוק", "מזרחית ליאווה" "ירושלים לנצח", "מכניקה" של סירס-זימנסקי, "שאול ויוהנה", אגרות יוסף שפרינצק, זעקת-האמהות, גדעונים, אבא גוריו, דוד בן-גוריון, השמש לא עמד דום, האהבה היא נצחית, אנציקלופדיה תבל ומלואה (כרך אחד, דק) ואחר כך אלבומי נצחון: צה"ל בגבורתו, ירושלים השלמה, עם ישראל חי, אלבום הנצחון. בצד שמאל עמד, גאה וגבוה, משכמו ומעלה, הגיליון הישן והנדיר,  "בטאון חיל-האויר בקרב – נצחון ישראל". מרי פתחה אותו ודפדפה בו, ואני הבטתי מעבר לכתפה: כתמים שחורים של מטוסים שהושמדו על הקרקע, טנקים ומשאיות מרוסקים, הווי הטייסים, אגודלים זקורים, תמונה של מירז' וכיתוב: "מעט מטוסי קרב נראים כה אלגנטיים, כה הדורים.. אבל הברק הזה הפך בשמים לרעם נורא." במדף הבא היו ספרים אפורים-מנומרים, ספרי ילדים. אצבעה של מרי, שחלפה בעיוורון על פני הכריכות הסתומות, נעצרה. היא שלפה ספר והביטה בציור על הכריכה.
– הי! החמישיה המפורסמת?!
– החמישיה. כן.
– בעברית? יש לכם את החמישיה בעברית?
– בטח שיש. גם את השביעיה, הרביעיה, הבלשים והכלב..
– אני לא מאמינה.
– למה לא?
– כי זה כל כך..אנגלי. כמו תה-מנחה, כמו, אה, פיש-אנד-צ'יפס. הם הרי לא מפסיקים לאכול, החברה האלה. איזה צחוק! החמישיה! והם עוד אוכלים בייקון והאם כל הזמן. לא כשר. איך הרשו לכם לקרוא את זה?
– נדמה לי שלא כתבו את סוג הבשר. (או בעצם כן. קתלי חזיר, זה מה שכתבו. לא שהיה לי מושג מה זה. לא ידעתי גם מה זה אזוביון, שבו התבשמו הגיבורים. או ערדליים, או רקיקי חמאה. ופכסמים. ופשטידות. הם באמת לא הפסיקו לאכול כל מיני מאכלים מוזרים. אנחנו אכלנו: סלט, גבינה לבנה או צהובה, לחם, ביצת עין או חביתה או מקושקשת,  בצהרים קציצות או שניצל או עוף מבושל ואורז, או פירה או מקרוני או פתיתים, לקינוח פודינג או ג'לי או קומפוט. בערב כמו בבוקר ועוד זיתים וריבה. בשישי דג, בשבת חמין. זה הכל: רשימה מתמצתת כמעט לחלוטין של כל סוגי המאכלים שהכרתי עד גיל שמונה. התחילו להתגנב שמועות על חומוס וטחינה. ידעתי על עוד מאכלים רבים, מפי השמועה: צרפתים אוכלים צפרדעים. יפנים רכיכות ותמנונים. הונגרים פפריקה, גרמנים כרוב כבוש ובירה. הסינים וההודים רעבים. אה כן, והאמריקאים – סטייק עם קטשופ. ולנו יש פלפל, פלפל, פלפל. וגם נקניקיה של אייזן בלחמניה, עם חרדל מימי. אני נזכר בלי שום געגועים לטעמים וריחות רחוקים. שוקולד פרה אדומה. מישהו אמר לי פעם שהיצרן משפר את איכות השוקולד הזה באיטיות רבה, לאורך שנים, כדי שהצרכנים הקבועים לא יבחינו בשינוי. סבתא היתה עושה גפילטע פיש, שרק מראהו – עיניו המתות, הבוהות מתוך קריש צהבהב, גזר רכרוכי וחוור למעלה – היה מעורר בי בחילה. רק רגל-קרושה היתה מבחילה יותר, במראה ובשם. זה הריח כמו ערדליים, כמו אודיקולון, כמו אידיש. אידיש הריחה כמו מעיל צמר ונפתלין, כמו כובע עטוף ניילון נגד גשם, כמו ספת סלון מכוסה ניילון נגד אורחים וילדים, כמו שיניים תותבות ותרופות, כמו זיקנה. אידיש דיברו אנשים קטנים ומוזרים ונשים קטנות שזרועותיהן בצקיות, עם סלי פלסטיק תכולים וירקות מהשוק ורגלי עוף מציצות מנייר עיתון: צהובות ומקושקשות, עם צפרני-דרקון מעוקלות. רגלי עוף ערופות. גדמי עוף כרותים.)
– אז איך קוראים לספר?
– החמישיה המפורסמת בצרות.
– איך זה נשמע בעברית?
אמרתי. היא שאלה איך אומרים 'חמישיה' וחיככה את הח"ית כמה פעמים. חה-חה-חה, ככה צוחקים. הב-הב-הב נבח הכלבלב.
מרי התיישבה על המיטה, העיפה עוד מבט בציור העטיפה המוכר כל כך – הוא נלקח מן המהדורה האנגלית – ואחר כך פיהקה, נשענה לאחור, השתרעה, התפרקדה, התכנסה, הצטנפה, נרדמה. ישבתי על הרצפה בין התיקים התפוחים, נשען בגבי אל המיטה. פתחתי את הספר.

"הו ג'יפ, איזה יום נפלא – אין אף ענן בשמיים! היום מגיעה החבריה  , ומחר יקח  אותנו אבא לשייט! האין זה נהדר?" אמרה בטס. ג'יפ השיב בנביחת שמחה קצרה:"הב! הב!" וכשכש בזנבו. לבטס היה הרגל מצחיק שכזה – לשוחח עם ג'יפ, כלבה האהוב, כאילו היה אדם לכל דבר. והמוזר הוא, שנראה היה כאילו הוא מבין כל מילה שנאמרת!
    היה זה היום הראשון לחופשת הקיץ. בטס הסתירה רק בקושי את חוסר סבלנותה בימים האחרונים של הלימודים. רק היא וג'יפ נותרו בבית הגדול – שכן גם פול, אחיה המבוגר, נסע בתחילת השנה לפנימיה. היא כל כך התגעגעה אל החבורה: אל פטסי השמנמן והמצחיק, הזולל כל העת עוגיות-זנגביל; אל מרי החביבה והבהירה, היודעת לעזור תמיד ולעולם אינה מאבדת את שלות-רוחה; אל סנדי השחרחורת, קצוצת השיער וכהת העיניים, הנמרצת והסוערת שלעולם אינה יושבת במנוחה; ואל דייבי הגבוה, השקט, המנהיג הבלתי מוכתר של החבורה. וכמובן, אל אחיה פול, שלראשונה נפרדה ממנו לזמן כה ארוך.
את שיחתה עם ג'יפ קיימה בטס בבקר, אבל המשיכה בכך כל היום,  ובילתה זמן רב ליד החלון הגדול בחדר המגורים, המשקיף אל  הגן ואל  השער. אחר  הצהריים היה אלפרד הגנן בחוץ, גוזם במספרי-גינה את שיח הלילך המלבלב.
"שלום לך  עלמתי" – חייך  אליה בחביבות  והרים ידו אל  כובעו. "יום נפלא, האין זאת ?"
"בהחלט!" אמרה בטס.  "ועוד מעט  תגיע כל החבריה, והכל יהיה נהדר בהחלט!"  אלפרד הרים את ראשו והאזין, וקרא אליה: "נדמה לי שאני שומע את האוטובוס מתקרב".
ואכן, לא חלפו מספר דקות, והמולה עליזה נשמעה מכוון הכביש המוליך אל השער. "הנה הם!" קראה בטס, ופרצה החוצה, כשג'יפ רץ בעקבותיה, זנבו מטלטל באויר והוא נובח בהתרגשות.
"כמה נפלא שהגעתם!" – קראה לעברם – "כבר אבדתי את סבלנותי!" בשער הגן הופיעה החבורה כולה –  סנדי, מחייכת  בהתרגשות, נושאת תיק  גדול כמעט כמידתה, פטסי, נלהב כתמיד, משקפיו העגולות מאימות לגלוש מאפו; מרי מחייכת בנעימות, פול החסון והנאה, ודייבי, גבוה מכולם, מאחור. במשך כמה דקות לא ניתן היה להבין דבר מתערובת השיחות, קריאות ההתרגשות וההתפעלות. עד מהרה יצאה מפתח ביתם  אמם של פול ובטס, וקידמה את הבאים בחיבוק מקרב לב. "ועכשיו – הכנסו הביתה ושבו לשולחן, רוזי הכינה לכם רקיקים ותה, ואתם ודאי זקוקים לכך אחרי הנסיעה". החבורה התנהלה לה לעבר חדר-האוכל, מפטפטת ללא הרף. גם כשישבו במקומותיהם לא חדלו מתנועותיהם הנמרצות. רק בטס נשענה לה לאחור על כסאה, מחיכת באושר. סוף סוף כולם כאן!
"יש לי הרגשה שזו תהיה חופשת הקיץ הנפלאה ביותר שבילינו אי-פעם", אמר דייבי.
"גם לי!" קראה סנדי. "בעיקר אם מזג האויר ישאר כה נפלא!" רוזי המשרתת מזגה לכולם תה בחלב והגישה את רקיקיה הריחניים והנפלאים, שהכל התגעגעו לטעמם. אחר כך עמדה והקשיבה בחיוך לשיחתם העליזה.
"עכשיו הזמן לספר לכם על ההפתעה שהכנו לכם!" קראה בטסי, שלא הצליחה לשמור עוד את הסוד בקרבה. הכל הסתכלו בה בציפיה.
"מחר לוקח אותנו אבא לשייט!" קראה בחדווה, וכל השאר הריעו בהפתעה ובהתרגשות.
במהירות חלף לו היום הראשון לחופשה: תמיד נדמה שהזמן אץ כאשר מבלים בנעימים! החבריה ישבה אחרי ארוחת-הערב ליד האח, דייבי ופול שיחקו בשחמט, פטסי ומרי בדמקה, אך לסנדי ובטס לא היתה סבלנות למשחקים. "עלינו לתכנן מה נעשה במשך החופשה!" אמרה סנדי. "הרי לא יתכן שהיא תעבור עלינו בלי הרפתקאות!" סנדי הנמרצת חסרת סבלנות היתה, להוטה תמיד לפעולה.*
(כאו יקפצו מספרי העמודים)

דייבי הרים את ראשו ואמר: "ובכן, הרפתקאות לא ניתן לתכנן – הן פשוט מתרחשות! אני בטוח שעוד תתרחש איזו הרפתקאה בחופשה שלנו, אבל הרי לא נוכל לתכנן אותן מראש!". דייבי תמיד היה הבוגר והנבון שבחבורה, מעשי תמיד. "אבל אל לך לחשוש, סנדי – " הוסיף – "בכל מקרה נבלה נפלא בחופשה הזאת. הרי כבר התחלנו לבלות, וזה לא היה רע כלל!"
"ומלבד זאת", הוסיפה מרי, "הרי השייט הוא הרפתקאה נפלאה. אני מעולם לא יצאתי לשייט על ספינה". כולם הסכימו איתה בלב שלם. הם ציפו בהתרגשות ליום המחר. עד מהרה החלו הכל לפהק, וחיש קל עלו אל חדריהם, נכנסו אל בין הסדינים הצחורים, מתחת לשמיכות, ונרדמו – חולמים, בלי ספק, על היום הנפלא שעבר – ועל היום הנפלא עוד יותר המצפה להם מחר!

מוקדם בבוקר, עוד טרם הגיעו מחלק העיתונים והחלבן, כבר פקחה בטס את עיניה. רוזי הופתעה כעבור מספר דקות כשראתה אותה במורד המדרגות, כל כך מוקדם – עוד טרם הוכנה ארוחת הבקר. אבל בטס כבר היתה עירנית לחלוטין, ועד מהרה הצטרפו אליה כל השאר. רק פטסי, כרגיל, קם מאוחר מכולם, ופיהק ושפשף את עיניו דקות ארוכות, מעורר צחוק של חיבה אצל החברים.
עוד בטרם כילו את ארוחת הבקר, שכללה שעועית אפויה במיץ עגבניות, ביצה, קדל, נקניקיות ולחם קלוי בהרבה חמאה, ירד אביהם של פול ובטס. ביום הקודם הגיע מאוחר, כך שלא הספיקו לברכו לשלום. כעת חייך אליהם חיוך רחב ואמר: "בוקר טוב חבריה! וברוכים הבאים!". דייבי ניגש אליו ולחץ את ידו ברצינות. בוקר טוב אדוני! נפלא לראותך שוב!" "תודה, דייבי, ותודה לכולכם." אמר אביה של בטס בכובד ראש. "אני מקווה שאתם מוכנים לקראת המסע הקטן שלנו?" כאן הגיבו הכל בבליל של קריאות, עד ששוב קם דייבי, השקיט את כולם בתנועת ידו, ואמר:
"למען האמת, אדוני, איננו יודעים מה בדיוק עלינו להכין. כולנו שמחנו מאד לשמוע שאתה עומד לצאת איתנו לשייט, אבל חוששני שאין לנו נסיון רב בכך, פרט לסירות-חתירה."
"הו, אל תדאגו – " אמר האב בעליצות. "על הצידה לדרך מופקדת רוזי, והבנות יצטרכו לסייע לה מעט. פרט לכך נסתייע בכם, הבחורים, לסחיבת הציוד – גם חכות הדייג. אשר לשייט עצמו, אל דאגה. מה שיש ללמוד תלמדו תוך כדי השייט. את כללי הבטחון נלמד מיד כשנגיע לספינה, וחשוב שתשימו לב אליהם ותקפידו בהם היטב. פרט לכך, כל מה שתצטרכו הוא מצב רוח טוב!". לכך הגיבו הכל בתשואות, ועד מהרה נגשו במרץ רב להכנות.
רוזי פרסה פרוסות דקות וישרות מהלחם הטרי, ומרי וסנדי הניחו עליהן נתחים דקים של בשר קר, מרחו מעט חרדל על כל פרוסה והוסיפו עלה חסה. גם כריכי גבינה הכינו, מלפפונים חמוצים, נתחי בשר מעושן ודג מעושן, ריבה ומרמלדה, שני תרמוסים ענקיים של תה, לימונדה קרה, ושתי פשטידות מפוארות שאפתה רוזי מבעוד יום. הכל נארז בזהירות בשני סלי-פיקניק קלועים ענקיים, ונישאו בזהירות הראויה על ידי הבנים. "שכחנו את עוגיות הזנגביל!" קרא פטסי פתאום, אבל מרי הצביעה על שקית נייר גדולה שאחזה בידה: "אל תדאג, פטסי! אני שומרת עליהן עבורך!."
אכן, כירה של ממש המתינה להם. אבל תחילה היה עליהם לעשות את הדרך הארוכה עד למכונית, שתביא אותם אל המעגן. למרבה המזל לא ארעו שום תקלות. הכל אוחסן בבטחה בתא-המטען, והחבורה הצטופפה במכונית. ליד ההגה כבר ישב אביהם של פול ובטסי, והמנוע פעל.
"היה זהיר, יקירי!" אמרה אמא, מודאגת.
"הו, את יודעת כי אין סיבה לדאגה," אמר אבא, "אפילו ממחלת-ים אין סיכוי שיסבלו החבריה. מזג האויר נפלא, הים שקט – וכך יהיו פני הדברים לפחות ביומיים הקרובים." הוא ליווה את דבריו בחיוך מרגיע, ואכן הצליח בכך. הרי הכל ידעו, וטוב מכולם אמם של פול ובטס, כי אביהם היה חזאי בכיר, מהאנשים שתכננו את הפלישה לנורמנדיה. אפשר היה לסמוך על דבריו!
כאשר הגיעו אל המעגן עצרו במרחק מה מהמזח. אבא ניגש אל בעל הספינה כדי לוודא שהכל כשורה. החבריה הביטו סביבם בהתרגשות.
הכל היה יפה כל כך! שמש בהירה זרחה, הים לבש גוון תכול, הבתים הישנים שקירותיהם מכוסים אזוב, ברחובות הצרים המובילים למעגן, נראו מרתקים וצופני סוד. אנשים מעטים היו בשעת בוקר זאת במעגן. כמה דייגים תיקנו רשתות וסירות, כמה מטיילי בוקר עם כלביהם, ועדת שחפים צווחנית ממעל.
האב נופף בידו מרחוק וסימן להם לבוא. בהתלהבות פרצו החוצה מן המכונית. רק דייבי הביט סביבו ועננה קלה הקדירה את תוי פניו הנאים. הוא צמצם את עיניו בהביטו אל דלת קטנה של אחד הבתים הישנים.
מרי, שתמיד היתה ערה לכל שינוי אצל דייבי, נשאה אליו את עיניה התכולות בשאלה.
" הרואה את את האדם ההוא, במעיל החום, הנשען אל הקיר?" שאל אותה דייבי בקול נמוך. מרי הביטה לכוון שציין. עמד שם אדם נמוך קומה, שמנמן, חום שיער וממושקף. מהמקום בו עמדו קשה היה לראות את הבעת פניו, אבל נדמה היה כי חיוך של זדון מעטר אותם. לבוש היה בגדים מוזרים למדי – מעיל מחומר שקשה לדעת מה טיבו, מכנסיים כחולים דהויים. בידו החזיק פנקס ורשם בו דבר מה.
"מה בקשר אליו?" שאלה מרי, שלא ראתה באדם דבר יוצא דופן, אולם הכירה את חריפותו של דייבי וידעה שלא לשוא הופנתה תשומת לבו לאותו האיש.
"נדמה לי שאני מכירו, אבל איני מצליח להזכר מנין" אמר דייבי.
" הו, אל תדאג, דייבי", אמרה מרי, "הבה נלך – כולם כבר הקדימו אותנו. הבה נהנה מן היום ולא נטריד את מוחנו בדאגות!" דייבי הסתכל בה בחיוך. "כתמיד, את צודקת, מרי. בואי ונלך." אבל הוא לא יכול היה שלא להזכר בקיץ שעבר.
*************************************
היה זה בעת חופשת חג-הפסחא. החבריה השתעממה. דבר לא ארע בשלושת ימי החופשה הראשונים, פרט למקרה גניבת העמוד-של-מר-פיבודי: היה לו בגנו עמוד-אבן בעל כותרת מגולפת, – קורינתית, כפי שטרח לציין שוב ושוב פיבודי הנרגז באזני כל מי שאבה לשמוע – שפאר את גן הבית. לא היה זה, כמובן, עמוד אמיתי. הוא נקנה במקום בו מוכרים גם גמדים חביבם להציבם בגינה, והיה עשוי גבס.
החבורה החליטה לצאת ולשוטט קצת על אופניהם. בדרכם פגשו את השוטר פאדי החביב.
"מה שלומכם חברים? איך אתם מבלים את החופשה?" שאל.
"נפלא!" ענו לו הכל.
"ולאן אתם מטיילים?"
"ובכן", אמר דייבי, "חשבנו ללכת אל חוות-הסוסים ולצפות ברוכבים".
"יפה, יפה." אמר לו פאדי. "בלו בנעימים, אבל סעו בזהירות." הם נסעו הלאה, וחלפו על פני הבית הקיצוני של העיירה, כמעט חורבה, שעשבים שוטים צימחו פרא בגינתו. להפתעתם, ראו אדם יוצא מן הבית, אך משהבחין בחבורה, נכנס שוב בחפזון וסגר את הדלת מאחוריו.
"האמנם גר משהו בבית כזה?" התפלאה מרי.
"הו, האינך יודעת? אמרה בטס, שתמיד ידעה את כל החדשות המקומיות. "הרי זה ביתה של התמהונית".
"התמהונית?" שאלו החברים בקול אחד.
"הו כן, האינכם יודעים? אשה מוזרה היא, מדברת במבטא מוזר ולבושה בגדים ישנים ובלויים, שאיש אינו יודע ממה היא מתפרנסת. היא משוטטת לעיתים, כאילו ללא מטרה, ברחובות. היא מפחידה מעט. יש הטוענים שהיא גנבת. "
"לא אתפלא כלל". אמר דייבי.
"אבל האם לא שמתם לב" אמר פול, "כי מן הבית יצא גבר, לא אשה? האם לתמהונית הזאת יש בעל?"
"לא", קימטה בטס את מצחה. "היא גרה לבדה תמיד, ואין לה כל מכרים או קרובים".
"מוזר" אמר דייבי. "אם כך, מי עשוי לבקרה בבית החרב שלה?
התעלומה הקטנה המשיכה להציק להם גם כשחזרו מטיולם. הפעם נסעו באיטיות רבה ליד הבית הקטן והעזוב, אולם הוא נותר אילם וצופן סודותיו.
גם בדרכם חזרה פגשו את פאדי השוטר. "שלום!" קרא אליהם. "האם נהניתם מטיולכם?"
"הו כן, אדוני! בהחלט!" ענו לו. אבל אז הרצין פאדי השוטר ואמר להם: "שמעו נא, מן הראוי שתאמרו להוריכם: לאחרונה התרחשו כמה מקרי גניבה. המזמרה של מרת פיש, מכסחת-הדשא של מר פאברשאם – זאת היתה רק ההתחלה. אבל זה הולך ומחמיר: מישהו גונב ציוד גננות מסככות-הגינה של אנשים."
"אם כך, עלינו לאמר לאלפרד הגנן להקפיד ולנעול את הסככה. הרי אבא מאחסן שם גם כמה מחפציו הישנים!" אמר פול. "תודה לך, פאדי! נפקח עין!".
כשחזרו, התברר להם כי גניבת ציוד הגינה הפכה לשיחת הכל.
הגנב האלמוני כבר ביצע כשש גניבות שונות – פרט למרת פיש ומר פאברשאם נגנבו את ומעדר ממשפחת סמית, כפפות-גינה וסליל חוטי משיחה ממשפחת ברנדברידג', צינור ההשקייה של בית נורטון ומשפך לעציצים ממר דוקינס. כשישבו ולגמו תה אחר-הצהרים שוחחו ביניהם על אודות המאורעות. מדוע מתרכז הגנב האלמוני בציוד-לגננות? ומי יכול הגנב להיות?.
לפתע אמר דייבי:" מוזר! האם אתם זוכרים את שמות האנשים שבוצעה אצלם גניבה? האם שמתם לבכם לדבר מה מיוחד?
"לא" – אמר פטסי. "למה אתה מתכוון?"
"ובכן", אמר דייבי, והכל נרכנו לעברו. – "בדרכנו הביתה הרי עברנו על פני כל הבתים שבוצעה בהם פריצה. ראו…"- והוא פרש נייר ושרטט עליו שני קוים מקבילים מלמעלה למטה. "אם זהו הרחוב שלנו, אצייר את הבתים משני צידיו. הוא הוסיף מלבנים קטנים לאורך הקוים. "וכעת" – פנה אל בטס – "אמרי לנו בטובך את, בטס, מי בדיוק גר בכל בית." בטס נקבה בזריזות בשמות המשפחות, ודייבי כתבם בקפידה בתוך הריבועים שצייר.
"יפה! ועכשיו, שימו לב: הגניבה הראשונה התרחשה אצל פיש" – הוא סימן צלב גדול על הריבוע שסימן את ביתה. "אחר כך בוצעה גניבה אצל פאברשאם" – שוב סימן צלב, וכך המשיך, בית אחר בית. אחר כך חיבר את הצלבים בקו.
"רואים?"
מפי כולם נפלטו קריאות השתאות. לנגד עיניהם נתגלה דפוס ברור: קו זיגזג שהתמשך מבית אל בית. הגנב האלמוני ביצא את פשעיו לפי תבנית מדויקת: הוא החל בבית הראשון מימין, עבר לבית השני משמאל, המשיך לשלישי מימין, לרביעי משמאל וכך הלאה. הגניבה השישית התבצעה התבצעה בבית השישי משמאל. דייבי המשיך באצבעו את הקו אל הבית השביעי מימין. בטס פלטה צווחה קלה, וכולם נרתעו לאחור והביטו זה בזה בתדהמה. "זה הבית שלנו!" אמר פטסי בקול חנוק.
"ובכן", אמר דייבי בקור-רוח, "אם הגנב שלנו ימשיך לפעול לפי אותה תכנית, הוא צפוי לבקר אותנו הלילה".
שעה ארוכה שוחחה החבורה, עד אשר החליטו על תכנית מפורטת. הם נותרו ערים אחרי שעת-השינה, ועסקו בשעשועי המיטה החביבים עליהם כדי להעביר זמן מבלי להרדם. שעה שכל בני הבית כבר נמו קמו מהמיטות והתלבשו בחשאי, ובתוך דקות היו מוכנים. הם נשאו עימם חבלים, פנס גדול, פול סחב פטיש כבד ודייבי – משרוקית. דייבי סקר אותם, כמפקד הסוקר את חייליו לפני היציאה לקרב. אז פתחו בשקט מוחלט את הדלת ויצאו.
הם מצאו את מקומותיהם בגן והשתופפו ארצה. המארב החל! שעה ארוכה של המתנה חלפה, ודבר לא ארע: רק קולות לילה מקריים הפרו את הדממה. תינוק בוכה, צרצרים, עוף לילי. החבורה האמיצה לא הוטרדה מכל אלה. מאומנים היו היטב למצבים שכאלה: האפילה לא הפחידה אותם: להפך. הם ידעו שהיא מעניקה להם מחסה.
לפתע דחקה סנדי, בעלת השמיעה החדה, במרפקה בצידו של דייבי.
"אני שומעת צעדים מתקרבים!" לחשה.
"היו נכונים!" לחש דייבי. "אבל אל תקומו בטרם אתן את האות, פן ימלטו מידינו!".
אלא שנכונה להם הפתעה. לא דמות אחת, כי אם שתיים, חמקו אל תוך הגן האפל, פוסעות בשקט ובזהירות, ואינן יודעות כלל על החבורה האורבת וצופה על כל מעשיהם. קשה היה להבחין בפרטים כלשהם, אולם הדמויות נגשו בלי היסוס אל סככת הגינה. אכן, מוחו השנון של דייבי קלע שוב היישר אל לב המטרה! מרי הביטה בו בהערצה. אבל כעת היו כולם דרוכים לפעולה. אחת הדמויות רכנה אל דלת הסככה, התעסקה בו זמן מה – וחיש קל נפתחה הדלת. הדמויות חמקו פנימה. כעת רמז להם דייבי להתקרב את הסככה. מתוך הסככה בקעו רחשים שונים .
ואחרי דקות אחדות הגיחו שתי הדמויות מן הפתח, אחת מהן אוחזת חבילה גדולה וכהה.
החמישיה נותרה בשקט ובדריכות במקומה, כפי שתיכננו. משיצאו הגנבים מן השער, החלו במעקב חשאי, מסתתרים בחשיכה ושומרים על שקט מוחלט.  איש לא הופתע כאשר פנו הדמויות אל ביתה של התמהונית ! הם נכנסו אל החצר המוזנחת וראו את שתי הדמויות נכנסות אל הבית. אור עלה באחד החלונות, וצלליות שחורות הצטיירו בברור על רקע הוילון המוסט למחצה. היו אלה גבר ואשה. החבורה התקרבה, בשקט מוחלט אל החלון. אחרי זמן קצר כבה האור, אבל עדיין נשמעו קולות של שיחה, ואחר כך קולות מוזרים אחרים – רשרוש של בדים, מעין נאקה או נהימה, ונשימות כבדות, וקולות של הזזת חפצים. אחר כך נאמרו כמה מילים בלחש – הם לא הצליחו להבין את הנאמר, אולם ברור היה להם כי זהו קול של אשה. הקולות המוזרים נמשכו עוד זמן מה, וכל אותה עת סימן להם דייבי להיות נכונים, אך לא להסתער. כאשר נתן סוף סוף את האות, פרצו כולם פנימה כסופה! פטסי הסתער במלוא כובד משקלו על אחת הדמויות, שפרצה בצרחה מבוהלת ונאבקה להמלט. אלא שפול כבר החל לכרוך את החבלים סביבה, ומרי האירה בפנס. כעת יכלו לראות את פניה המעוותים והמבוהלים ואת שערה הפרוע של התמהונית! היא היתה מבוהלת כל כך עד שלא השמיעה הגה. היא הדיפה ריח מוזר. אחרי כמה דקות החלה ממלמלת, במבטאה המשונה, ולהתחנן שיניחו לה. "לא עשינו שום דבר רע, באמת!" אמרה. לפתע נזכרו כולם שבמהומה הגדולה שכחו את הדמות השניה. מרי הניפה את הפנס והאירה סביב, ואז ניתק לפתע גוש כהה מצד הדלת, ובטרם יוכל איש מהם להגיב – פרץ החוצה ונמלט אל החשכה!. דייבי הביא את המשרוקית אל שפתיו ושרק שריקה חדה, וצעק: "אחריו!". אולם זה היה מאוחר מדי. עד שהספיקו לצאת, כבר נעלם האיש, שאת פניו ראו רק בחטף, בחשכה.

"ובכן, בחורי, אני חייב לציין שאף על פי שאני מתנגד לפעולות עצמאיות מעין אלה – פעלתם היטב ובאומץ!" אמר המפקח סטיבנס, שנפגש למחרת עם החבורה, יחד עם פאדי השוטר. "הגברת-הנוכלת שעצרתם הבהירה, לאחר חקירה, את כל התעלומה. ידיד שלה, נכרי גם הוא, פתח חנות לכלי גינה בעיר הסמוכה, ועלה על דעתם להרחיב את העסקים על ידי כך שיצרו מחסור בציוד כזה. הידיד ההוא הבטיח לה שיהפוך את גינת ביתה המוזנחת לקנאת כל הסביבה! אין פלא שסייעה לו להכנס לחצרות ולגנוב. אבל תודות לראיית הנולד שלכם, מנעתם מהנוכלת הנכריה וידידיה להמשיך לשוטט ברחובותינו. אמנם לא הצלחנו עדיין להניח את ידנו על שותפה, אבל איש לא יאלץ עוד לנעול את מגפי-הגן והמעדרים שלו  מאחורי מנעול ובריח! ועל כך, הידד, בחורי!"

*          *           *            *

דייבי ומרי הצטרפו במהרה לחבורה שליד הספינה, מוחים מלבם את זכר האיש. היתה זאת ספינה לתפארת! לבנה, זה עתה נצבעה מחדש, וכל מעקי העץ, הסיפון והמבנה מבהיקים בשמש, מכוסים לכה.
ג'ורג', בעל הספינה, היה גאה בה מאד. הוא הסביר להם מהם כללי היסוד בעת ההפלגה, והראה להם היכן נמצאים האבזרים השונים. אחרי שירדו בזהירות בסולם הקטן אל הסיפון, וחשו את ההרגשה הלא מוכרת של דריכה על סיפון ספינה מתנודד, החלו להסתגל במהירות. בפנים היה תא ובו שתי מיטות קומותיים, מטבחון קטנטן וחביב, מצוחצח למשעי, ארון מטבח ובו כלים צחורים מסודרים יפה-יפה, ושולחן וכסאות מתקפלים. חיש מהר החלו הבנות לפרוק המטען ולסדרו בארונות. "לאט לכן" צחק אבא. "הרי איננו מתכוונים להשאר כאן חדשים!". בינתיים סיירו דייבי, פול ופטסי את סיפון הספינה, מחרטום עד ירכתיים, נכנסו למחסן-החרטום, בחנו את החבלים ומוטות הקשירה המבהיקים, ואחר כך עלו אל גשר-הפיקוד והביטו בסקרנות בהגה, במצפן ובמכשירים השונים.
בעל הספינה, ג'ורג', עלה אל הגשר ואמר מילים אחרונות לאביהם של פול ובטס. "ובכן, מתיו קשישא" אמר (הוא פנה אליו דרך ידידות שכן היה מכר ותיק מימי המלחמה) – "נראה שמזג האויר לטובתכם. אני יודע שבכל האמור בהשטת ספינה אין לי מה ללמד אותך  – למעשה, אתה יכול ללמד אותי!"
"הו, אל תגזים, ג'ורג' בחורי. אתה הוא הספן האמיתי מבין שנינו." אמר אבא של פול. אבך פול זקף חזהו בגאוה לא מוסתרת למשמע דבריו של ג'ורג'. " אתה והשישיה שלך תתגברו בקלות על כל המכשולים"
"אהם, למעשה, אנחנו חמישיה" ציין דייבי.
"הו" אמר ג'ורג' בתמיהה, "הייתי בטוח שיש כאן שישה מכם".
"ובכן, זה נכון, אלא שאנחנו חמישיה ס ו ד י ת" אמר דייבי בהנמכת קול.
ג'ורג' הנהן בהבנה, והמשיך:"באשר למסלול ההפלגה – כדאי היה לפנות קודם דרומה, לאורך לשון היבשה, ואז לפנות מזרחה. בדרככם תוכלו לדוג, וכפי שתוכל לראות במפה, יש אזורים נוחים לעגינה." הבחורים הקשיבו קשב רב לדבריו של ג'ורג'. הם חשו כמו קצינים אמיצים על אניתו של נלסון, מתכוננים לקרב. דברי הפרידה של ג'ורג' רק הגבירו תחושה זאת: "ושימו לב – כמה דייגים אמרו שראו מוקש ימי גדול מימי המלחמה הנסחף בים. זה עלול להיות מסוכן, ולכן, פיקחו עין. זכרו – חייב להיות צופה בכל עת! הפלגה נעימה!"
משסיים את דבריו קפץ בזריזות אל המזח והתיר את החבלים.
"ובכן – הבה נחלק תפקידים!" אמר האב. פול – אתה תהיה ימאי החרטום – אחראי על החבלים ועל מגיני-ההתנגשות".
"איי-איי, סיר!" התמתח פול, מעשה ימאי ותיק, ואץ אל מקומו.
"דייבי – אתה השאר בבקשה כאן על הגשר ותסייע לי בהעברת פקודות ובתצפית". סנדי, שעלתה מן התא, שאלה: "ומה אעשה אני?"
"ובכן, סנדי" השיב באב בכובד-ראש , "את תאחזי במוט ותהדפי את דופן הספינה מן המזח בעת שנתחיל בהפלגה. שימי לב, זה קשה למדי!"
"אל תדאג, אדוני! אוכל לעשות זאת!" פלטה סנדי בהתלהבות, וירדה אל הסיפון.
"ובכן, מלחי – להתיר את החבלים! לדרך!
וכך יצאה לה החבורה לדרכה, אל הרפתקאה ימית נהדרת!

*       *        *          *         *

מרחוק צפרה להם סירת-הדייג צפירות ארוכות, חוזרות ונשנות. מלאי עליצות עמדו על הגשר ונופפו לשלום אל הדייגים הנחמדים, ואבא אף צפר בצופר הספינה, בתשובה. כולם הביטו אל סירת הדייג, ולא אל העצם האדמדמם העגול, בעל מעין קרניים בולטות, שצף במים ממש מול חרטומם.
הדייג חדל מלצפור. פיצוץ אדיר החריד את שלוות הבוקר הימית.
במקום בו היתה הספינה לא נותר כמעט דבר. הדייג כיוון את ספינתו אל השברים, והודיע במכשיר הקשר אל החוף. בנמל המוצא החלה התרוצצות. איש נמוך קומה ושמנמן, ממושקף, עמד והביט זמן מה במהומה, ופנה ללכת משם, רוכס את מעילו המוזר, החום.