מכתבים מאפריקה

בתוקף תפקידי אני מקבל המון – אני מתכוון, ממש המון – דואר זבל, ובתוכו הרבה מכתבי הונאה נפוצים המכונים 'עוקץ ניגרי'. לפעמים הם מגיעים גם לתיבת הדואר הפרטית שלי. למדתי לזהות אותם בחלקיק שנייה: העין שלי נודדת מיד על גבי הטקסט ומחפשת סכום כסף – משהו כמו: (אני מצטט):

 "TWENTY-SIX MILLION, EIGHT HUNDRED UNITED STATES DOLLARS" והאצבע נשלחת מאליה אל כפתור ה-Delete.

אבל לא תמיד; לא כל הזמן. לאורך תקופה מסוימת אגרתי את המכתבים הללו, ותכננתי להתפנות ולעיין בהם יום אחד. הם מעוררים סקרנות והם מלמדים הרבה. אני חושב שהם אכן נשלחים מאפריקה, או לפחות מאפריקנים. מושקעת בהם מחשבה רבה; למרות הדמיון העקרוני ביניהם, שום מכתב אינו זהה למשנהו. כמות המכתבים, והעקשנות הבלתי נלאית הכרוכה בשליחתם, שוב ושוב, למי יודע כמה נמענים, מלמדת על משהו נואש. אני מנסה לדמיין איך נראה הכותב, או אלה שסביבו. הם מן הסתם צעירים אפריקנים עניים אבל משכילים, עם גישה למחשב, דוברי אנגלית טובה, נמלצת ומיושנת, שלמדו כנראה בבית-ספר לפקידות המשמר את הסגנון הקולוניאלי ישן. הם קוראים לעצמם אחמד זונגה, דיוויד אבּיולה, מְקוֹמְבּוֹ מְקוֹמְבּוֹ או קָמִי אבּוּבַּכְּר. "ראשית, ברצוני להפציר בך לשמור על סודיות מוחלטת בעניין העסקה שבדעתי להציע לך…" פותחים רבים מהם; אחרים יתחילו במעין התנצלות נמלצת: "ברור לי כי מכתב זה מגיע אליך בהפתעה גמורה, ועלי להתנצל על כך, אולם…" חלק ינקטו לשון רשמית: "אנא הרשה לי ליצור עמך קשר באורח כה בלתי רשמי. הדבר נובע מנסיבות דחופות ויוצאות דופן.." אחרים יפרטו על נימים של רגש: "אני כותבת אליך בלב מלא תקווה.." והכותרת עשויה להיות "קריאה נואשת לעזרה."

אפשר ללמוד לא מעט על הפוליטיקה המסוכסכת של אפריקה ממכתבי העוקץ הניגרי. לא עשיתי שום ניתוח סטטיסטי, אבל בראש מצעד הדמויות הנודעות, המגויסות לטובת ההונאה, ניצב ללא ספק סאני אבּאצ'ה האגדי, הדיקטטור הניגרי הברוטלי, שעלה לשלטון ב-1993 ומת בנסיבות לא-ברורות ב-1998 (רשמית מהתקף לב, על פי שמועות עקשניות וסבירות לגמרי, הוא היה אחד הקורבנות הראשונים של הויאגרה, ומת בשעה שבילה במיטה עם שתי זונות.) "אני אבא אבאצ'ה, בנו של סאני אבאצ'ה, מנהיג ניגריה המנוח", מציג את עצמו אחד הכותבים. ד"ר מרים אבאצ'ה, אשתו – או אחת מנשותיו – של הגנרל היא כבר מכרה ותיקה; גם אחותה פאטימה כתבה לי פעם, ובתו זַאינָבּ, אבל גם מקורביו של מובוטו ססה-סקו, נשיא זאיר לשעבר, מרבים לשלוח מכתבים, כמו גם בני משפחתו ומקורביו של יורשו המנוח, לורן ד. קאבילה מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שמה החדש-ישן של זאיר. אחרים אינם דווקא קרובי משפחה אלא יועצים בכירים, שרים בממשלה, ולעתים יו"ר ועדת הסנאט לעניינים פיננסיים, ראש הועדה לחוזים ופיקוח של משרד הפיתוח העירוני והכפרי, מנהל רשות הנפט הניגרי, או סתם מנהל בנק צנוע.

רבים מהם מספרים סיפור של רדיפה: הם נמלטו בעור שיניהם מן הדיקטטור החדש, וכעת עליהם לחלץ כספים שהוחבאו לעת חירום באיזה חשבון בנק. אחרים מספרים לי בחשאי על הזדמנות בלתי חוזרת שנקרתה על דרכם: מנהל בכיר בחברה זרה נספה עם כל משפחתו בתאונת דרכים, ואין דורש למיליוני הדולרים שנותרו בחשבונו; הסיפורים חוזרים על עצמם בוריאציות שונות. הם צריכים רק סיוע טכני קל, על מנת לעקוף את תקנות המטבע הניגריות הנוקשות ולהוציא את הכסף אל המערב; בתמורה אקבל עשרה אחוזים משלושים ושניים מליון דולר.

סיפר לי פעם מישהו שעבד כמה שנים בלָגוס שהעיתונים הניגריים בשפה האנגלית יוצרים מראית עין של מדינה מתפקדת, של נורמליות שאננה, אירופית: הכותרות בעיתון עשויות לספר על דיונים פרלמנטריים, על ועדות-משנה סטטוטוריות, על תהליכי רפורמה פיסקלית הנידונים בממשלה…לכל אלה אין קשר, ולו קלוש, למציאות הברוטלית והמושחתת שבה מוצאים אנשים להורג ללא משפט, שבה עוני מחפיר הוא מציאות החיים הנורמלית של מיליונים, ושבה מקצות חברות זרות הפועלות במדינה סעיף תקציבי נכבד לצורך שוחד של פקידים רשמיים, מהזוטר ועד השר, שכן אין שום דרך אחרת לבצע פעולה כלשהי במדינה. "לגוס היא הגהנום", הוא אמר לי, ואני נוטה להאמין לו. אבל אפריקה אינה רק לגוס; היא ענקית, ומסתורית היום כמעט כפי שהייתה לפני מאה שנה, כאשר נכתבו עליה ספרי הרפתקאות תמימים, גזעניים ופופולריים (ריידר האגארד, טרזן של בורוז) או יצירות מופת שהשתמשו בה כמטאפורה (קונראד). לא מזמן קראתי ניסיון מרתק להתחקות אחרי המסתורין האפריקני הזה, מנקודת מבט עדכנית וצלולה – מוזונגו של יגאל סרנה, שעליו כתבתי (תוך גילוי נאות..); ולעומת זאת המשך מודרני של ספרי ההרפתקאות הפופולריים והבידוריים, מנקודת מבט שלא השתנתה הרבה במאה השנים שחלפו מאז ספורי בּוזמבו איש הנהר של אדגאר וואלאס (נסיכה אפריקנית של רם אורן).

פעם אספתי את כל ספורי לגוס ששמעתי ורקחתי מהם מין סיפור, שהיה לפרק בספר שכתבתי. אם אמצא את הקובץ, אולי אוסיף פה את הקישור. בינתיים אמשיך לעיין, ברגעים מתים, במכתבי העוקץ הניגרי, ואשתעשע במחשבה לענות לאחד מהם, לקבוע פגישה, ולשמוע כמה סיפורים אמיתיים משם.