שני קטעי זיכרונות של ימאים

א.

"…הסיבה העיקרית שבגללה עוגנים בנמל טֶמָה היא להעלות על ספון האנייה צוות בן 20-30 איש, הקרוּ-בּוֹיְז. רוב הימאים חושבים שפרוש המילה הוא CREW, צוות. אולם מוצאם של הבחורים האלה משבט מפורסם במערב-אפריקה, KRU, או KROO, שאנשיו עוסקים בדייג או סוורות. צוות זה נועד להעמיס את מטען בולי-עץ על האנייה כאשר נגיע לגאבון.
היו להם שני מפקחים. לכל אחד מהשניים היה כמובן סגן. המפקח שלנו הוא: KWESU EDUJE ומפקח העבודה הוא: KWAME MENSAH. רבים מבני גאנה נקראים על-שם היום בשבוע בו הם נולדו. KWAME – יום שבת; KWESU – יום א'; KWEJU – יום ב'; KWABENA – יום ג'; KWEKU – יום ד'; YAW – יום ה'; KOFI – יום ו'. תושבי גאנה נקראים "היהודים של אפריקה" – אינטליגנטים ויודעי עבודה קשה. היו לי שיחות רבות עם נהגי מוניות וסתם אנשים שהפתיעו אותי בבקיאות שיש להם אודות הנעשה בישראל: חלוקי הדעות הפוליטיים, שמות המנהיגים בעבר ובהווה. פשוטי העם אולי לא שמעו על ישראל אך כולם שמעו על ירושלים. לאחר שבועיים של הטענת 3,000 בולי-עץ אנו מפליגים לפּוֹרְט-גַ'נְטִיל, שם הוטענו 600 בולי-עץ נוספים. נמל זה ממוקם באי לוֹפֶּז שנוצר בין שתי השלוחות של נהר אוגו. מכאן אפשר לשוט במעלה הנהר לעיר לאמְבְּרִין, לבית החולים המפורסם של דוקטור אלברט שוויצר. אין לנו את הזמן לעשות זאת בשל עגינה קצרה. יש פה חוף קטן ונעים וכמובן גם שוק. אינני אוהב את השוק פה משום שמוכרים בו בשר קופים למאכל. לא הצלחתי לשכנע את הסוכן המקומי שלנו שסטייק הוא טעים יותר. הוא מצדו, מנסה ללא הצלחה לשכנע אותי לאכול קופים. אני אומר לו שזה כמו קניבליזם, והוא עונה לי בבדיחות שלא מזמן הם אכן היו קניבלים. הוא מוסיף ומסביר שהם מעדיפים בשר שחור על לבן, משום שהאחרון מלוח מדי…"
(ד. יחזקאל, אלחוטאי)

ב.  

…"אני כל כך מצטערת לגרום לך את כל האי נוחות הזאת, קפטן. אבל אתה הרי יודע, היינו חייבים לברוח מאירופה, ואני באמת חשבתי שעד הלידה שלי יש לפחות עוד שבועיים. ואפילו, אינני יודעת…עברנו כל כך הרבה בזמן האחרון. מאז שברחנו מהגרמנים, גרנו בחדרים מלוכלכים בכל מיני בתי מלון ברחבי תורכיה ונשארנו ללא כסף. אחרי הכל, אולי זה טוב יותר שכל זה קורה דווקא כאן…"
לרגע חשבתי שהאישה הטובה הזאת יצאה מדעתה. נראה היה שהיא שכחה שהיא נמצאת על ה"ענתר" – אניית מטען קטנה וישנה באמצע הים התיכון, ביולי 1941, התקופה המסוכנת ביותר של המלחמה בחלק זה של העולם, כאשר רובה של אירופה כבר נכבשה על ידי הגרמנים והים שרץ צוללות אויב.
התחלתי לברר בין הנוסעים, בתקווה למצוא מישהו עם הכשרה או רקע רפואי. חשבתי שאני בר-מזל כאשר מצאתי לבסוף טכנאי שיניים, אשר לאחר שכנוע ממושך הסכים לבדוק אותה…הטכנאי יצא די מהר וחיוך קל וסרקסטי משתרע על פניו:
"מה קורה, אמור לי מהר…" הסתערתי עליו.
"תירגע, חבר. יש לך מזל. שום דבר לא יקרה. האישה בהחלט בהריון, על כך אין ויכוח" – אמר בנימת חשיבות, – "אבל…המסכנה פשוט סובלת ממחלת ים".
"דוקטור, אתה נפלא" – ברוב התלהבותי הענקתי לו תואר אקדמאי, – "בוא ונרים כוסית…"
התרוממות הרוח שלי לא נמשכה זמן רב. גברת סטיבנס הביטה בי, פניה מעוותות מכאבים ודמעות זולגות מעיניה. "אני לא יודעת מה ידידך הטכנאי אמר לך, אבל אני מתחננת לפניך, תהיה מוכן. מהר מאוד הלידה תתחיל, וזה תהיה אתה, ורק אתה, שתעזור לי. בבקשה אל תפחד, אני אישה חזקה ויש לי כבר שני ילדים. כשיגיע הזמן אני אדריך אותך, צעד אחרי צעד מה לעשות." הנהנתי מבלי לומר מילה, כי ידעתי שהיא צודקת. הורדתי ממדף הספרים כרך מאד בלתי משומש של "מדריך רפואי לרב-חובל", ופתחתי אותו בפרק הדן בלידה, בעמוד שהתחיל במילים: "…קח שני סדינים נקיים וקפל אותם…" בינתיים הטכנאי נעלם, ואני קראתי למלצר הוותיק שלי והוריתי לו להכין כמות גדולה של מים חמים.

התרוצצנו סביבה במשך שעות, מגושמים כמו שני נערים בגיל בית-ספר ומפוחדים עד מוות. מפעם לפעם עיינתי בספר, אך האישה המסכנה, אשר סיבלה בוודאי התארך בגלל חוסר האונים שלנו, לא הפסיקה מלהסביר, להדריך, לעודד ולהרגיע אותנו. הלילה ירד והיה עלינו להדליק פנסי נפט, מעוממים עד כמה שניתן, מאחר והיה עלינו להפליג בהאפלה מלאה, מחשש שנתגלה על ידי מטוסים או צוללות אויב. ובאמת, המהום מנועי מטוסים נשמע גבוה מעלינו, כאשר קיי סטיבנס הקטנה השמיעה את בכייה הראשון בעולם הזה. בשלב זה היינו תשושים לחלוטין, ארבעתנו, גב. סטיבנס, המלצר, אנוכי ו"המדריך הרפואי לרב-החובל". כאשר הכל נגמר וקיי, טרייה ונקיה, שכבה ליד אמהּ, יצאתי לחפש אחרי מר סטיבנס. הוא שיחק קלפים באחד המחסנים וכאשר סיפרתי לו את החדשות הטובות, קפץ משמחה והצהיר ברבים, שהוא היה בטוח שהכל ילך בסדר ושבאמת לא היה לי מה לדאוג כל כך. תוך כדי כך, טפח על שכמי בעליזות וכמעט הפיל אותי על הסיפון. הוא נרגע במקצת ורק אחרי שהזמנתי אותו לראות את בתו החדשה, עזב את משחק הקלפים בחוסר רצון קל.
(רב-חובל א. אקסל)

האנייה ענתר, צילום של ר/ח אקסל מתוך הספר "70 שנות ספנות עברית" מאת הלל ירקוני.