אמא יקרה, אבא יקר, אני חייב לחזור אליכם תמיד, כך נראה. האהבה, הזעם, הכוח הממלא אותי כעת לא ישקטו בטרם ישלחו זרם של מילים אליכם. כתבתי את הפואמה הגדולה שלי, אבל לא את הפואמה שנדרשה. אסביר את הכל.
בערב ביום השלישי ישבה הפמלייה שלי סביבי, שעה שחצרן פשוט הביא את תשובת הקיסר באופן בלתי שגרתי, במכתב. הוא מסר אותו למזכיר, קד ונסוג. המזכיר הוא פיתום מוצלח, והוא קרא את דברי הקיסר בקול המתאים.
הקיסר שומע את בקשת המשורר הגדול שלו למוות ומכבד אותה. הקיסר מעניק לבוהו רשות לעשות ככל שיחפוץ, לכתוב כל מה שיחפוץ, ולמות בכל דרך, בכל מקום ובכל זמן שיבחר.
אמרתי לרופא שלי, "בחר את המוות שתרצה לעצמך ותן אותו לי קודם."
הוא אמר, "אדוני, האם אוכל לומר לך מהו המוות הזה?"
"כן."
יש צורך במילים רבות לשם כך. אי אפשר לקצר בעניין זה."
"דבר. לא אפריע."
הוא אמר, "אדוני, חיי היו משמימים ומוגבלים, כמו שלך. אני דובר בשם כל משרתיך כשאני אומר זאת. כולנו היינו, במידה מסוימת, נשואים לך, ואושרנו היחיד היה להיות לתועלת למשורר גדול. אנו מבינים מדוע לא תוכל להיות לכזה. הורינו שלנ מתו גם הם בבירה הישנה, כך שמוות הוא הדבר הטוב ביותר לכולם, וביכולתי לעשותו חסר-כאבים. אני זקוק רק לחדר סגור, לתנור הנייד של הטבח ולכמה עשבים שתמיד מוכנים עמי.
"אבל, אדוני, האם עלינו להיחפז לקראת המוות הזה? מכתבו של הקיסר מציע שלא כך הדבר, ולמכתב הזה יש גושפנקה של דרכון. נוכל להשתמש בו כדי לבקר בכל חלק של הארמון שנרצה. תן לנו רשות ללות אותך אל מותך הבנתיב פרחוני, מפותל, הנוגע בכמה התנסויות רגילות שכל אדם מבקש להתנסות בהן. אני מבקש זאת מתוך אנוכיות, למעננו, אבל גם שלא מתוך אנוכיות, למענך. אנו אוהבים אותך, אדוני."
דמעות עלו בעיני אבל אמרתי בקשיחות, "אי אפשר לפתות אותי. רצוני למות הוא הרחבה של רצוני שלא לנוע, להרגיש, לחשוב ולראות. אני חפץ בכל לבי בריקנות. אבל אתם שונים. למשך שבוע שלם יש לכם רשות לזלול כל מה שמכתבו של הקיסר מתיר."
הרופא אמר, "אבל אדוני, למכתב אין תוקף בלעדיך. הרשה לנו לשאת אותך עמנו. לא נוביל אותך למהומה או אי-סדר. בכל יהיה שלו והרמוני, לא תצטרך ללכת, לעמוד, או אפילו לחשוב. אנו יודעים את צרכיך. אנו מיודעים לפענח כל ניד עפעף חשאי שלך. אין צורך אפילו שתאמר "כן" במענה להצעתי. רק עצום את עיניך וחייך את אותו חיוך סבלני שכה מאפיין אותך."
הייתי עייף, וכך עשיתי, והרשיתי להם לרחוץ אותי, להאכיל אותי ולהכין אותי לשינה כמו בימים שהיו. והם עשו דבר מה חדש. הרופא משח את הפצעים שבמעלה ירכי בחומר מקריש ואדודה בחנה אותם, ראשית בלשונה ואחר כך בשיניה. הרגשתי כאב כה דק עד שהיה כמעט לא מוחש וכשהבטתי למטה ראיתי שמשכה מכל פצע חוט-כסף רועד. אחר כך רחץ אותי הרופא בשנית ואדודה חיבקה אותי ולחשה, "האם תרשה לי לחלוק עמך את הכסא?"
הנהנתי. כל השאר הלכו משם, ואני ישנתי עמוק, לראשונה מזה ארבעה ימים.
בבוקר שלמחרת חלמתי שדודתי ישנה לצדי, צעירה ויפה כמו בימים בהם נראתה כשד לבן. התעוררתי מחבק את אדודה כה חזק עד ששנינו צעקנו בקול. כל הדלתות של האולם המרכזי היו פתוחות; כך גם הדלתות אל הגן בחדרים האחרים. האור שטף אותנו מכל הצדדים. בעת ארוחת הבוקר חזרה שלוותי, אבל לא השלווה הרגילה. חשתי הרפתקני מתחת לחגורה. התחושה טרם הגיעה לראשי, שחייך בציניות. אבל כבר לא הייתי בדיוק אותו אדם.
שאר הפמליה נכנסה בלבוש צבעוני ועטורה זרים. הם העמיסו על כסאי דמוי-הסירה מזון, יין, תרופות וכלים. זה כסא גדול מאוד וכאשר טיפסו אליו כולם לא היה צפוף מדי למרות שגם האחות של תוהו הייתה שם. אז הגיעה גייס של חצרנים עם מוטות ארוכים שאותם הרכיבו לצד הכסא, ואני והפמלייה הונפנו לאוויר ונישאנו החוצה אל הגן. המזכיר ישב בחרטום וניגן במפוחית והרופא והטבח ליוו אותו בציתר ותוף. החצרנים כמעט רקדו שעה שדרכו על המבוך, והדבר היה כה מפתיע עד שצחקתי בקול, מביט בחופשיות בשמיים התכולים הזרועים יונים, בקמרוני הפורצלן והדגלים הצבעוניים, בשווקים העמוסים, במקדשים ובתי המלאכה. אולי כאשר הייתי קטן בהיתי באותה תאווה, רק לשם ההנאה חסרת-התועלת שבכך, אבל משך שנים השתמשתי בעיני רק באופן מקצועי, כדי לאסוף ידי פואטי, או שכיסיתי אותםן, כנדרש על ידי האתיקה. "הו, אדודה!" קראתי, מחמם את פני בשערה, "כל הידע החדש הזה הוא לא שימושי, ואני אוהב את זה."
היא לחשה, "השימושיות בחיים היא הטעם שהם נותנים. הקיסר הפך אותך לאדם החופשי היחיד בעולם. אתה יכול לטעום כל מה שתרצה."
נכנסנו לאולם מלא נולים ובו ארגו אלפי נשים בחלוקים גסים שטיחים גדושי עיטורים. הייתי מוקסם.האוויר היה מחניק, אבל לא עבורי. אדודה והטבח הניעו את המניפות והרופא רענן אותי במתז ערפילי של מים קרירים. נהניתי גם מלווי של חצרנים ללא רצועות-ברכיים, כך שהחבורה שלנו הייתה בלתי-נראית מבחינה חברתית; יכולתי לבהות בכל מי שרציתי, והם לא ראו אותי כלל. ראיתי נערה בשיער חום-בהיר עובדת באחת הפינות. אדודה עצרה את החצרנים ולחשה: ”הנערה היפה הזאת היא אחותך שנמכרה לסוחרים. היא הפכה לאורגת מוכשרת ולכן מכרו אותה לכאן.“
אמרתי,”זאת אינה אמת. אחותי הייתה צריכה להיות בת יותר מארבעים עכשיו, והנערה הזאת, שהיא אמנם חסונה למראה, עדיין אינה בת שש-עשרה.“
”היית רוצה שתצטרף אלינו?“
עצמתי את עיני בחיוך סובלני, ואחד החצרנים התדיין עם המשגיח. כאשר המשכנו, הנערה הייתה לצדנו. היא הייתה שקטה ונפחדת בתחילה, אבל נתנו לה זרים, אוכל ויין, וחיש מהר נעשתה עליזה. באנו אל רחוב צר ובו מרפסות לאורך אחד הצדדים בגובה הכסא שלי. נשים גבוהות ואלגנטיות בגלימות של חצר המלכות טיילו או נשענו על המעקה.
”האלו, בוהו”, צפצף קול דק, וכשהבטתי למעלה ראיתי את הקיסר מחייך מבין זרועותיה של התמירה והשחצנית שבהן. נעצתי בו מבט. הוא אמר, ”בוהו שונא אותי אבל עלי לסבול זאת. הוא אדם גדול מדי, וקיסר מסכן וזקן אינו יכול לצוות עליו. הגבירה הזאת, בוהו, היא דודתך, פילגש נהדרת מאוד. תגיד שלום!“
צחקתי ואמרתי, ”אתה שקרן, אדוני.“
הוא אמר, ”ובכל זאת אתה מתכוון לקחת אותה ממני. הצטרפי למשורר הגדול, יקירתי. הוא יורד אל העולם הצף. להתראות, בוהו. אינני מעניק רק מוות לאנשים. זוהי רק מחצית עבודתי.“
הקיסר עבר אל גבירה סמוכה, והתמירה טיפסה ועלתה אלינו וכולנו הפלגנו במורד הרחוב. הגענו אל נהר רחב והחצרנים דשדשו במים עד שהכסא נח בהם. הם הוציאו את מוטות הנשיאה והניחו אותם על הספסלים ואנו נסחפנו מן החוף והלאה. הרופא הוציא מקטרות ומדד בקפידה מנה לכל קערית. עישנו ושוחחנו; הגברים ניגנו והנשים שרו. האורגת הקטנה הכירה שירי-עם רבים, חלקם עצובים, חלקם מצחיקים. לפתע השתוקקתי לכך שתוהו יהיה איתנו, ובכיתי. הם שאלו על מה. אמרתי להם, וכולנו בכינו יחד.
הדמדומים ירדו והירח יצא. גבירת החצר עמדה, אחזה במוט ונהגה אותנו במומחיות אל חורשת ערבות בוכיות שצמחו במים רדודים. אדודה תלתה פנסים בענפים. אכלנו, חיבקנו זה את זה, וישנו. אינני יכול לספור את הימים הבאים. יתכן שהיו אלה יומיים, או שלושה, ואולי יותר. אופיום מתעתע בתחושת הזמן אבל לא עישנתי כמות שתגרום לי לחדול לאהוב. אהבתי בדרכים רבות, חלקן רכות, חלקת נוקשות, חלקן בהיסח-הדעת. יותר מפעם אחת אמרתי לאדודה, ”אולי נמות עכשיו? אי אפשר שיהיה מתוק יותר מזה“ אבל היא אמרה, ”חכה עוד קצת. עדיין לא עשית את כל מה שרצית.“
כאשר לבסוף הצטלל מוחי וסדר הזמנים התברר לי, האורגת וגבירת החצר עזבו אותנו ואנו נסחפנו במורד תעלה אל קשת בהירה בקצה. הגענו למפרצון בנתיב של מים צלולים בין קני סוף ועלי חבצלות. הוא הוביל אל אי מכוסה צריחים של שיש ונחושת שנצצה בשמש. המזכיר שלי אמר, ”זהו הפנתיאון של המשוררים. האם תרצה לרדת לחוף, אדוני?“
הנהנתי. ירדנו ואני טיילתי יחף על טחב חמים בין הצריחים. לכל אחד מהם היתה דלת פתוחה בבסיס ומדרגות שהובילו למטה, למקום שבו תשכב הגופה. מעל כל דלת הייתה טבלה לבנה שם תכתב בצבע יצירתו הגדולה של המשורר. כל הקברים והטבלאות היו ריקים, כמובן, כיוון שאני הוא המשורר הראשון בארמון החדש ואמור הייתי להיות הגדול מכולם, שכן הצריח הגבוה ביותר במרכז היה מצופה זהב ושמי היה על הדלת.
נכנסתי. בחדר שלמטה היה מקום לכולנו, עם כרים לפמלייה וכס מכסף עבורי. ”כדי להיות ראוי לשכב כאן, עלי לכתוב פואמה,“ חשבתי, והבטתי פנימה אל מחשבתי. הפואמה הייתה שם, מחכה לצאת. חזרתי למעלה, יצאתי ואמרתי למזכיר להביא דיו ומכחולים מתיקו ולגשת אל הטבלה. ואז הכתבתי את הפואמה שלי בקול איטי ויציב.
אי-הצדק של הקיסר
כפתורים וסרטי-משי מושלכים, עפיפון שבור בבוץ,
קבקבי-ילד צהובים שפרסות-הסוסים ניפצו.
ארץ בוכה על העיר-הראשה שחרבות הכריתוה, פרסות סדקוה,
בתיה אפר, אנשיה בשר לעורבים.
לפני שבוע רשרשה הרוח באבק בשוק הריק.
"רעבו," אמר האבק הנוסע, "התחננו. מִרדוּ. רעבו. התחננו. מִרדוּ."
איננו עושים כאלה דברים. שוחרי שלום אנו.
יש לנו מזון לעוד ששה ימים, הבה נמתין.
הקיסר יארח אותנו, מתחת לאדמה.
עצוב להיות מיותרים.
כל האמהות הפקחיות, האבות החסונים, הדודות הפרועות,
אחיות ואחים אבודים, כל המשרתים החצופים
כולם אורחיו המכובדים של הקיסר, מתחת לאדמה.
אנו יושבים בקבר עכשיו. הדלת סגורה, האור היחיד הוא הנוגה האדמדם העולה מתנור הגחלים של הטבח. בני הפמלייה שלי נושפים כאחוזי-חלום במקטרותיהם, אצבעותיו של הרופא מנפות את העשבים היבשים, המזכיר מסיים את מכתבי האחרון. אנו עייפים ומאושרים. הקיסר אמר שאני יכול לכתוב כל מה שארצה. האם תפורסם הפואמה שלי? לא. אם זה יקרה, יקומו פשוטי-העם וישמידו את הבובה הקטנה והמרושעת ואת כל האנשים הערמומיים, חסרי-ההבעה והנפוחים המשתמשים בה. איש לא יקרא את דברי מלבד גנן שיעבור במקרה, אולי, והוא ימשח צבע מעליהם, על מנת שלא יגיעו לאוזני הקיסר. אבל יצרתי את הפואמה שנועדתי ליצור. אני שוכב לישון בשלוות נפש מושלמת.
להתראות.
אני עדיין אוהב אתכם.
בנכם,
בוהו.
הוכתב זמן קצר לפני היום האחרון של לוח השנה הישן.
******************************