הבּרבּוּרוֹן המכוער, או טביעת המודרניזם הישראלי

[פורסם ב"הארץ", 9 בינואר]

כמו סוסה זקנה המובלת לבית המטבחיים נגררה האונייה "סאן", בדרכה האחרונה, אל חופו של כפר הודי באי אלאנג, שתושביו מתפרנסים מפירוק אוניות ישנות. אני לא אוהב להעניק חיים מטאפוריים למתכת דוממת, אבל האונייה הזאת, שנקראה פעם "שלום", היתה עמוסה כל כך בסמליות, עד שייתכן שזה הדבר שהטביע אותה, סמוך לחופי דרום אפריקה, לפני ביצוע גזר הדין. היא סירבה להגיע ליעדה הסופי; לא הרחק מכף התקווה הטובה חדרו מים אל האונייה הקשישה, והיא טבעה באזור עמוק במיוחד של האוקיינוס. עדיין נותרו עליה, כך אומרים, כמה עיצובים דקורטיוויים רבי ערך, ואולי אפילו יצירות אמנות מודרניות נחשבות.

העומס הסמלי של "שלום" מתחיל כמובן בשמה (שלונסקי הוא שהציע אותו) שנועד לייצג את פניה היפות והנאורות של ישראל ברחבי העולם. סמלית היא גם תקופת פעילותה הקצרה, שהחלה ב-1964 ונגמרה, איך לא, ב-1967. אז הופשטה ממחלצותיה המודרניות ונמכרה לחברה גרמנית, ושינתה את שמה להאנזאטיק. סמלית אולי גם העובדה שבהפלגת הבכורה שלה אל האיים הקריביים התנגשה, בערפל כבד, במכלית נורווגית בשם סטולט דגלי, שנמל הבית שלה היה אוסלו. 19 ימאים נורווגים טבעו באסון. אחר כך התגלגלה מיד ליד, שינתה שמות ובעלים, עד שנואשו ממנה ומכרו אותה לגרוטאות.

קצרים היו ימי ה"שלום", אבל כל כך יפים – האונייה, ובעיקר העיצוב שלה, עדיין מעוררים עניין: אדריכל סקוטי העורך ספר על אדריכלות של אוניות נוסעים, העומד לצאת באנגליה, ייחד לה פרק; מגזין העיצוב הטרנדי "וולפייפר" כתב עליה. בעיני ישראלים רבים, בני הגיל המתאים, "שלום" היא בעיקר זיכרון נוסטלגי; לעירית גרטי ואיציק ליש, יוצריו של סרט קצר שהוקרן במסגרת התערוכה "ארט-פוקוס" בירושלים (וצעירים מכדי להיות "בגיל המתאים") הזיכרון הזה הוא הזדמנות לומר משהו על הקוסמופוליטיות המתוחכמת אך הנאיווית בדיעבד של שנות השישים הישראליות, ממרומי הפיכחון של המילניום השלישי. ראיתי את הסרט מחוץ להקשר של התערוכה כולה (שהיתה במוזיאון אסירי המחתרות) בזכות העובדה שעזרתי קצת בתחקיר.

הסרט של גרטי וליש אינו מה שמוגדר לרוב כווידיאו-ארט, אלא סרט קצר – מעין הערה, פוסטמודרנית בעליל על המודרניזם הישראלי, שהאונייה "שלום" היתה אחת ההתגלמויות השאפתניות ביותר שלו. אוניית הדגל של צי הסוחר הישראלי נבנתה במספנות "שאנטייה דל'אטלנטיק" בסנט-ניזר, על החוף האטלנטי של צרפת, בימים שפרח רומאן ישראלי-צרפתי נלבב, שגם הוא כבר אינו אלא זיכרון רחוק. המספנות הללו התמחו באוניות פאר. אחת הנודעות בהן היתה "פראנס", ו"שלום" היתה בעצם העתק מוקטן של אותה אונייה נודעת. אבל עיצוב הפנים של "שלום" היה ישראלי לגמרי. האחראים העיקריים לכך היו האדריכלים דורה גד, אל מנספלד ואריה נוי, וגם צבי הרמן, איש-אשכולות ומנהל, שגייס כמה מן האמנים הבולטים של התקופה, סייר עם כמה מהם ברחבי הארץ כדי שיספגו את נופיה ויקבלו השראה ליצירותיהם, הביא גם ישראלים צעירים ומבטיחים כמו דני קרוון ואגם, והפך את "שלום" למוזיאון צף.

כתב-עת יוקרתי לעיצוב, "אינטריורס", הקדיש לה גיליון בנובמבר 1964. "כיסאות של צ'רלס אימס (Eames), ציורים של רופינו טאמאיו ובן שאן, עבודות זכוכית של שרטרז וטפטים של אובוסון – זהו הקליבר של עיצוב הפנים באוניית הפאר הישראלית החדשה שלום… זהו עיצוב מודרני במיטבו. אחד האוספים החיוניים והמרשימים ביותר של אמנות עכשווית שנראה אי-פעם במתקן ציבורי. נדיר למצוא מיזוג מוצלח כל כך של אמנות וארכיטקטורה". והמאמר ממשיך לרמז על העקרונות המנחים של המודרניזם הזה. הוא מצטט את דורה גד, האומרת "יצירת אמנות… אינה צריכה להיות גדולת ממדים ושתלטנית". "לעיצוב טוב אין גבולות כספיים כאן. הוא ניכר לעין בתאי מחלקת התיירים ובאולמות הציבוריים, ממש כמו במחלקה הראשונה".

היו שהתייחסו בפחות כובד ראש וביתר ספקנות לכל הג'ז המודרניסטי הזה. לא מכבר הוקרן באחד הערוצים בלוויין סרטו של ז'ק טאטי, "פלייטיים", מ-1967. מסייה הולו של טאטי האיר אז צדדים נלעגים או מעיקים של המודרניות העל-לאומית. גיבורי הסרט, במידה שהם מדברים, עוברים בקלילות מאנגלית לגרמנית וצרפתית; "פלייטיים" גדוש דימויים חזותיים דומים מאוד לאלה שבהם משתמש סרטם הקצר והמפתיע של גרטי וליש, "א.ק. שלום": דוגמניות צרפתיות קוקטיות בתסרוקות גבוהות ונעלי עקב, עיצוב סביבתי חלק, מתכתי ונעדר קישוטים; אפילו הפונטים של הכיתוב המלווה. הסרט שנעשה ב-2003 מסתכל על האופטימיזם הנאור והנאיווי הזה, ועל יחסי הציבור ששירתו אותו, בעין ספק אירונית, ספק נוסטלגית; עצובה, מבודחת, ביקורתית. הוא מתחזה למעין סרטון פרסומי, העושה שימוש במאפיינים החזותיים של שנות השישים לצד שעשועי מחשב המעניקים עומק תלת-ממדי לתמונות מקוריות מן האונייה.

הסרט אינו תיעודי, כמובן; יוצריו אומרים ששילבו בו אלמנטים בדויים ושמועות שרחשו סביב "שלום", אבל קשה להבחין בהם, בעיקר למי שאינו בקי בפרטים. את המגע האירוני באמת מספקת הקריינות. בהדרגה עובר הטקסט, הלקוח מעלוני הפרסום של התקופה וגדוש הפלגות מילוליות של מיטב הפרסומאים של 1964 (שלא השתנו כל כך, בעצם, במשך ארבעים שנה) אל קטעים מדו"ח ביקורתי שכתב, בתוקף תפקיד רשמי כלשהו, מירון בנבנישתי, שחקר את הקשיים הכלכליים שנתגלעו בתפעול האונייה, וגם יצא עליה למסע תענוגות וכתב על התרשמותו מן האוכל, המלצרים, התזמורות והזמרים ("הרוטב לסלט מגיע לאחר שהאורח סיים לאכול. השירים של הלהקה הישראלית אינם אלא להיטים בינלאומיים נדושים").

האמת המתחוורת לאטה היא זאת: "שלום" היתה ברבורון מכוער. מאחורי החזות הצחורה והאלגנטית, המשקיפה אל האופק הפתוח, רחשו כל מיני שדים ישראליים רדומים. על שאלת הכשרות של מטבחיה כמעט נפלה הממשלה; רמת השירות הצמיחה מיתולוגיה שלמה של אנקדוטות ("כלי הכסף הושלכו לים כדי לא לשטוף כלים"). האותנטיות הישראלית התבררה כזיוף זול, והפנייה אל קהל בינלאומי מתוחכם נכשלה – הקהל הרלוונטי היה ונותר יהודים טובים מן החוף המזרחי, שכל רמז לישראל חימם את לבם, והם הפליגו עליה לקריביים במקום לנפוש בהרי הקטסקיל, או נסעו על סיפונה כדי לבקר אצל האחיינים ברמת-גן.

בעצם לא היה ב"שלום", ובשובל התדמיתי שהותירה מאחוריה, שום דבר בינלאומי, או לחילופין ישראלי-מודרני (מה שזה לא יהיה): גם באידיאלים הדמוקרטיים של מעצביה אפשר להטיל ספק. בישראל הספרטנית-יחסית של שנות השישים רק מיעוט קטן מאוד של בעלי יכולת, או בעלי קשרים, יכול היה להרשות לעצמו הפלגת תענוגות לקריביים, או אפילו למרסיי.

ברוח התקופה מדגיש הקריין את החי"ת והעי"ן, נוסח משה חובב וראומה אלדר, אבל, מעשה שטן – אולי בכוונה ואולי לא – יוצא לו מדי פעם מבטא, ככה, ערבי. ואולי זה רק נדמה לי. בסרט עצמו אין להם זכר, כמובן. ישראל הפליגה אז אל העתיד באופטימיות אין קץ, ומפא"יניקים מעשיים אך חדורי-חזון, לצד ארכיטקטים יקים שוחרי-טוב, ניצבו על גשר הפיקוד. היתה להם תודעה מעמדית, אבל ספק אם הכירו באמת את המסיקים של דודי הקיטור. "שלום" רצתה לעשות שלום עם אירופה ואמריקה, ואולי גם, אגב-אורחא, עם העולם השלישי המתעורר, המביט באופטימיות אין-קץ אל עתיד פוסט-קולוניאלי ורוד. אנשי התעמולה תירגמו את כל זה ללשון פיתויים מתקתקה.

אבל מה שמפתיע הוא שלמרות הכל, וגם אחרי שיודעים הכל, הלב יוצא אל הברבורון הזה. בעיקר, אולי, בשל האופטימיות האוניוורסלית העולצת, מצרך שנראה כאילו עבר מן העולם בישראל של היום, העסוקה בעיקר בנבואות זעם, כאלה שמתגשמות חדשות לבקרים וכאלה שמגשימות את עצמן. נוסטלגיה תמיד צובעת את העבר בגוונים ורודים ומרטשת את כל הפגמים. אבל אם להשתמש במפלצת לשונית בת-זמננו, נוסטלגיה אל ה"שלום" היא מהמוצדקות שבנוסטלגיות.

תוספת מאוחרת (2010)

על "גן החורף" באונייה שלום

ללחוץ על התמונות להגדלה