מתוך "הארץ" 18 במארס
מעין יומן מיארנטון (ב) אנגלופילים ופילושמים מאת אבנר שץ
בחנות הספרים המופלאה "בורדרס" קניתי לי שלושה ספרים במבצע הוזלה. "בלקוולס" אמנם דומה יותר למערת-אלאדין מדהימה, כי יש לה חזית צנועה וקטנה שאינה מרמזת כלל על ההיכלות עמוסי האוצרות הצפונים בה, אבל דבר לא ישווה לנוחות, לשפע ולשעות הפתיחה הארוכות של סניף האוקספורדי של הרשת האמריקאית "בורדרס". אחד מן הספרים היה של סטיבן פריי. הרומאן שלו אינו מצחיק כלל, כפי שאפשר לצפות מקומיקאי שהפך כמעט בלי לשים לב לאחת מאושיות הממסד התרבותי הבריטי, אבל כשסיפרתי לה את העלילה אמרה אשתי: "הרוזן ממונטה כריסטו". זה נכון – אני החמצתי לחלוטין את העניין, אבל ספרו הוא גירסה, מעודכנת לעידן האינטרנט, של סאגת הרוזן הנידח והנוקם. כמה מגיבורי המשנה בספר הם יהודים. אחד מהם הוא סוציאליסט נלהב ופעיל פוליטי (אבל לעת זקנה הוא חוזר בתשובה ומתפלל בבית כנסת אורתודוקסי בלונדון);בתו מאוהבת בבנו של חבר פרלמנט – שמרני, כמובן – ובן-הדוד האמריקאי, שנאלץ לעבור לגור אתם בנסיבות טרגיות, מרגיע את עצמו בטיסה: "הם לא דתיים, ככה שלא אהיה חייב ללכת לבית כנסת בשבת; הם אנטי-ציוניים, ככה שלא אהיה חייב לנסוע לקיבוץ בקיץ; והם בריטים, ככה שלא יכריחו אותי לדבר על הרגשות שלי". אבל נדמה בכל זאת שיש לפריי איזה סטריאוטיפ – חיובי, כמובן – על יהודים, וגם על הפיסיונומיה שלהם: הנער והנערה היהודים הם "נאים וכהים". היהודי שמרטיט עדיין, כנראה, רגשות קמאיים אצל הבריטים הנאורים ושוחרי הטוב הוא יהודי ספרדי-מזרחי, כמו דניאל דירונדה של ג'ורג' אליוט, או "עאליוט" בתרגומו של דוד פרישמן משנת תרפ"ד, בהוצאת אחיאסף, ורשה, שעותק מתפורר שלו נמצא בספרייה של יארנטון. פרישמן מתמוגג בהקדמה שלו מאליוט, "אשה גדולה מנשי אנגליה, מבנות הכהנים" שכתבה ספר מופלא שחולל רעש עצום, "וגם אלינו היהודים דבר יגונב, כי יש ספר גדול מעשה ידי סופרת גדולה ההוגה דעות בנו ובעתידותינו ויהיה רעש גם במחנה העברים". דירונדה – גבוה, כהה, מתולתל ויפה תואר, ומושלם בעוד אלף מעלות, אבל על כל האקזוטיות שלו הוא בוגר איטון וקיימברידג'
ואיש לא יוכל להטיל ספק באנגליותו. הבריטים אהבו לאהוב אותו, כנראה, אבל ספר על המנדט הבריטי שנתקלתי בו באקראי, טען שהבריטים בארץ-ישראל ראו בערביי הארץ דמויות ציוריות, ויחסו להם נדיבות, הכנסת אורחים והליכות נעימות, ועוד סגולות אביריות שקודשו בבתי הספר של האליטה האנגלית; הם הוקסמו מהם ואהבו אותם, בעוד שהיהודים היו "בורגניים, חסרי מנוחה, חסרי-הומור, סגורים, חסרי כישורים חברתיים…" האם זהו אחד ממקורותיה של האנטי-ציונות הבריטית, המתנוססת עדיין במלוא עוזה מעל כותרות ה"ניו סטייטסמן"? הכללות הן תמיד מטופשות, כמובן, אבל הן עוזרות לנו לתת איזה סדר ומשמעות בעולם – יורם ברונובסקי כתב דברים ברוח זו, אם אני זוכר נכון. ברונובסקי שהה עת ארוכה ביארנטון.
ספר שני שקניתי באותה עסקה היה החדש של וויל סלף. בבורדרס פורסם שהוא יבוא להרצות. הצעתי למישהי להתלוות אלי, ובזמן היעוד הגענו לחנות. התברר שההרצאה מתקיימת במקום אחר, וכך, בלכתנו בעקבות ויל סלף, גילינו את ה"יוניון", מין מרכז סטודנטיאלי עתיק ומרהיב, מערך ענק של בניינים ובהם ספריות, פאבים ואולמות. שער קטן בחומת אבנים ברחוב צדדי מסתיר את קיומו של המבוך הזה, השוקק חיים. מאות סטודנטים צעירים, אדומי לחיים, נלהבים, נעו ללא הרף בין המבנים והקומות; ויל סלף הרצה באולם שבאחת הקומות העליונות, אבל כבר לא היה שם מקום. באכזבה מסוימת שוטטנו בין המבנים והגענו לאולם גדול ובו ספסלים ארוכים, מסודרים בדומה לפרלמנט הבריטי. גם כאן ישבו מאות צעירים, ותכונה גדולה היתה באוויר. שאלתי נער אחד מה עומד להתרחש ומיד כשענה לי התבהר העניין: תחרות ויכוחים. נבחרות סטודנטים מרחבי אנגליה הגיעו כדי להתווכח, על פי כללים נוקשים ותחת עינם הצופייה של שופטים מחמירים. אני מניח שאין ולו גם חבר פרלמנט בריטי אחד שלא השתתף במין מועדון ויכוחים כזה בנערותו, והדברים ניכרים. צעיר אחד ביקש את תשומת לב הקהל, התנצל על האיחור של אחת הקבוצות, והבהיר שהמפגש עם ויל סלף מתקיים במקום אחר. מיד קמו ממקומם כשלושה רבעים מן הקהל והחלה נהירה גדולה החוצה, אל האולם האחר, שכבר ידעתי שאין בו מקום. מסתבר שסלף פופולרי מאוד; גיבורת ספרו האחרון, "איך חיים המתים", שמה לילי בלום, והיא יהודייה, כמובן. אחרי זמן קראתי, באיזו כתבה באינטרנט על מצוקת יהודי בריטניה לנוכח ה"מצב", שגם ויל סלף הוא יהודי. וגם סטיבן פריי.