כשהייתי קטן רציתי להיות יואב קוטנר כשאגדל; הגורל רצה אחרת, ואי-שם בשנות השמונים המוקדמות התברר לי בפתאומיות מעציבה שאני כבר לא מעודכן במתרחש בתחום המוזיקה, במיינסטרים או בשוליים. המצב הזה לא השתנה מעיקרו, אבל מאז שהפציע כאן האתר האישי של דוד פרץ אני קורא אותו בהנאה. כתבתי לו פעם, בעקבות אחת הרשימות שלו, שהוא מזכיר לי קצת את מדור הברידג' בעיתון: אני קורא את זה, אין לי שום מושג על מה מדובר כי אני לא יודע לשחק ברידג', אבל האסתטיקה הפנימית של הטקסט כובשת אותי.
ומכיוון שפרץ סידר לי הופעה ממש ליד הבית, התברר שאני נהנה לשמוע אותו לא פחות מאשר לקרוא אותו. כמו שהבטיח בפרומו שלו, היתה ארוחה מוסיקלית דשנה ומשביעה, עם כמה וכמה הברקות קולינריות, כמו שזירה מעודנת ומפתיעה של האחיות פיק לשיר רוק בריטי מיוסר שאת שמו כבר שכחתי (כי אף פעם לא הכרתי) משעשעי-החך בין המנות היו סיפורים מתוקים-מרירים על חייהם של מוזיקאים מבאר-שבע, וקצת בדיחות פנימיות של הברנז'ה; רטבים כהים ועשירים של בלוז ישן מהמיסיסיפי הוסיפו מגע של בישול קלאסי. כללית, זאת הייתה ארוחת-גורמה בטריינינג ונעלי בית ובלי סרביס רוזנטל: הקהל ישב על הרצפה (חוץ מזוגתי שתחייה, שהביאה כסא מתקפל) ולמרות שהרבה, הרבה זמן לא ישבתי על הרצפה בהופעה (להוציא אולי הפעלות של גן עמליה) חלפו להן ביעף שעה וחצי של מוזיקה משובחת ונגינה וירטואוזית. עם פרץ הופיעו יוחנן קרסל ואלעד שופן, כלומר חזינו בעצם באיחוד של הסופרגרופ "בלובנד".
להפתעתי, הכרתי כמה מהשירים בהופעה, כי הורדתי אותם כאן ושמעתי אותם באוטו. חכו להזדמנות הבאה, ובואו בהמוניכם. תביאו כיסאות.
וכבר אני פותחת קטגוריה באותו השם 🙂
אנחנו אוהבים תמיד את המוסיקה שאהבנו בגיל 18.
אפשר, כמובן, להוריד או להוסיף שנה-שנתיים. זה לא יעלה ולא יוריד.
אולי זה הגיל שבו ערוצי השמע שלנו פתוחים ורגישים במיוחד. גיל ההחתמה המוסיקלית.
נשאר לי רק לשאול בחוסר נימוס (שלא להגיד: וולגאריות): בן כמה היית בשנות השמונים המוקדמות?
הו, שנות השמונים המוגזמות!!!
כדאי לנסות. וגם את המוזיקה שדוד פרץ ממליץ עליה.