פורסם במוסף "ספרים", הארץ, ספטמבר 2008. [ קישור ישיר ]
שיחה על הספר "ספרד" של מולינה ברשת א', "מלים שמנסות לגעת" עם ענת שרון
אנוכי בסוף מערב
מאת אבנר שץ
"ספרד" הוא גל-עד מרשים לנרדפי המאה ה-20 באירופה
ספרד - אנטוניו מוניוס מולינה. תירגמה מספרדית: פרידה פרס-דניאלי. הוצאת עם עובד, 482 עמ', 89 שקלים
הספר "ספרד" הוא פסיפס. אוסף של סיפורים ודמויות שלא נועדו להתקבץ לכדי רומן במובנו המקובל. אין טעם, נדמה לי, להתעכב על ענייני טכניקה ספרותית וחדשנות, מפני שהגלגל הזה כבר הומצא מחדש אינספור פעמים; אפשר להיזכר למשל בספר מן הזמן האחרון: "המאה שלי", של גינטר גראס, המשתמש ב"טכניקה" (מלה כאובה, כשמדברים על ספרות) קרובה: סיפורים עצמאיים, מנותקים לכאורה, אבל נוגעים זה בזה במעין רשת של הקשרים מרומזים, מפורשים או סמויים. הם מצטרפים למכלול שאינו בדיוק רומן, אבל בלי ספק שלם שהוא יותר מסך כל חלקיו. בסופו של דבר, מרכיבים טכניים מוצלחים, חדשניים או לא, נמדדים יותר מכל בכך שאינם מפריעים לחוויית הקריאה; במבחן הזה עומד "ספרד" היטב.
הספר הזה של אנטוניו מוניוס מולינה מגיע אל הקוראים עברית נושא שובל של סופרלטיווים מתפעמים. מולינה כבר תורגם לעברית (ספריו "החורף בליסבון", "ירח מלא" ו"אשרי האיש" ראו אור בהוצאת עם עובד) וכת קטנה של מעריצים כמעט חשאיים ציפתה ל"ספרד" בכיליון עיניים – זאת נחשבת לאחת מיצירותיו החשובות, אולי החשובה ביותר, של סופר בעל מעמד רם במולדתו וגם מחוצה לה. אבל המנגנונים המסתוריים של ההתקבלות והרייטינג מנעו עד כה ממולינה להפוך לשם מוכר וספק אם "ספרד" ישנה את המצב: זאת יצירה כבדת-ראש, רחבת היקף, טראגית ביסודה, הדורשת קריאה מתעמקת ואטית. לא בדיוק קריאת פנאי קיצית נינוחה ואסקפיסטית.
אם הספר מיועד בכל זאת ל"מיטיבי קרוא", הדבר נובע יותר מן הנושאים שבהם הוא עוסק ומנטייתו לארכנות תיאורית, שהיא לעתים מקסימה ולעתים כמעט גובלת בפטפטנות. את תרגומה של פרידה פרס-דניאלי אני יכול להעריך רק במבחן התוצאה: עובר בו היטב קול מובחן וייחודי, למרות מנעד הכלים והקולות הרחב שמולינה עושה בהם שימוש.
הפסיפס של מולינה מורכב במיוחד, ואולי הדימוי השטוח הזה עושה עמו עוול, ועדיף לדמות את "ספרד" למבנה ארכיטקטוני מסובך או ליצירה מוסיקלית רבת קולות ורבדים. הוא משלב זיכרונות אישיים אמיתיים לחלוטין, דיווחים וציטוטים על דמויות מוכרות – פרנץ קפקא, המנצח אוטו קלמפרר, ולטר בנימין, פרימו לוי, ודמויות ידועות פחות, כמו למשל וילי מינצנברג, תועמלן קומוניסטי שהפך לקורבן של סטלין; לצד סיפורים שליקט מולינה מאנשים שפגש בנסיעותיו, לעתים באקראי, וגם סיפורים בדויים על דמויות אלמוניות שנשטפו בנחשולי ההיסטוריה של המאה ה-20. כולם זוכים למעמד כמעט שווה; אבל אם עולה מן התיאור הזה רושם של סקיצות מרומזות, של כתיבה תמציתית ומרפרפת, הרושם מוטעה לגמרי: כל סיפור קצר כאן (ואולי
נובלות קצרות, כפי שעולה מכותרת המשנה של הספר במקור הספרדי, "ספר של סיפורים") נכתב בתנופה, בקפדנות, ברוחב יריעה ובעומק שלא יביישו רומן קלאסי עב כרס.
בין דו"ח לפיוט
קולו של המספר משתנה לעתים בין פסקה לפסקה, מציע נקודות מבט שונות על אותם אירועים; הוא עשוי לסטות לכלל הרהור פילוסופי-היסטורי, לשטף נוסטלגי מתרפק, לדיווח יבש או לדימוי פיוטי. התוצאה תובענית, אבל מפתה למאמץ שבסיכומו של דבר מצדיק את עצמו. מבעד להרהור ההיסטורי הגדול על המאה שהיתה, ההרהור המוסרי-פוליטי והארס-פואטי, וכל שאר ההגיגים הגבוהים והמלנכוליים המשובצים ב"ספרד" – מבצבץ כל העת מספר-סיפורים כובש ומוכשר.
רבים מהסיפורים שלו נוגעים בצומתי הבלהה האפלים ביותר של המאה שעברה באירופה: אושוויץ, המצור על סטלינגרד, שנות הכיבוש הנאצי ברוסיה, מלחמת האזרחים בספרד; מולינה מביא את סיפורם של המדוכאים, המנושלים, הנרדפים והנרצחים, אבל כמעט באותה נימה הוא עוסק גם בחיים של יומיום ובשגרה של אנשים, שצללי האימה של העבר רק נרמזים בה, או נעדרים ממנה לחלוטין.
הטובים שבסיפורים, לטעמי, הם דווקא אלה שמקורם בעיירת הולדתו הקטנה, אובדה, או במפגשיו המקריים עם דמויות אמיתיות – אולי מפני שאת רוב הסיפורים האחרים הקוראים מכירים כבר, בגרסאות כאלה ואחרות. כבש אותי במיוחד סיפורה של נזירה אלמונית בעיירה ספרדית קטנה, צעירה מרדנית השואפת להימלט מן הרודנות הכפולה, של המנזר שהוכנסה אליו בכפייה, ושל החיים בספרד הפאשיסטית בראשית עידן פרנקו. זה סיפור בוטה, עז, מלא חיים, בעיקר בזכות דמותה של הנזירה שאפילו את שמה לא יודעים בוודאות. סיפורה מגיע מכלי שני ושלישי, נע בין פנטסיה אירוטית של גבר אחוז תשוקה ונפחד, לבין דיווח אותנטי על מפגש אקראי במרכז לתרבות ספרד בניו יורק, והוא מחייב את הקוראים להקיש היקשים ולפענח רמזים; בניגוד לעלילות אחרות ב"ספרד", יש בו גם מין סוף טוב. ושוב צריך לומר שאין כאן שום דבר המזכיר עלילה ליניארית: כמו בחיים עצמם, הכל נרמז, משוער, חוט העלילה נעלם וצץ לפתע שוב, בזמן אחר ובמקום אחר.
מחוז פחד וגעגוע
ועוד סיפור חיים, מעין נובלה נהדרת ועצמאית הצומחת לה בתוך הספר – סיפורו של פליט יהודי מהונגריה, שנמלט כילד עם אביו לספרד, ומשם לטנג'יר, בשעה שאמו ואחותו נשלחו להשמדה. רגע לפני שמתחילים חייו החדשים והעצמאיים, הוא נפצע בתאונת דרכים ונהפך לנכה. את האמפתיה האוטומטית שלנו עם הסיפור הנורא מנגיד המחבר, ואולי מעצים, באמצעות דיווח על שיחת אקראי שבה מדברים בזלזול עוין ופטרוני על אותו גיבור נוגע ללב, המתואר הפעם כטרחן קשיש ומשעמם.
הגיבור הזה הוא רק אחד מכמה גיבורים יהודים בספר, שגם שמו הלועזי – "ספרד" בהיגוי עברי: "Sefarad" (ואפילו עטיפתו המקורית, ובה דמות נושאת טלאי צהוב) – נועדו להעלות על הדעת את הגורל היהודי, החל בגלות ספרד. ההיסטוריה של היהודים, בעיקר בשואה, היא הציר המרכזי בספר הזה.
אמנם טבעי שספר שעוסק בנרדפים של המאה ה-20 יעסוק בקורבנות הרדיפה המובהקים ביותר, יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה; אבל הנקודה היהודית, וליתר דיוק הגלות היהודית, היא במידה רבה המטאפורה המרכזית של הספר, וכותרתו מבהירה זאת היטב: ספרד היא מחוז חפץ וגם מקום של פחד ודיכוי; המקום שממנו מגורשים, או בורחים, אבל לא מפסיקים להתגעגע אליו.
החיים, כמו שהם
למרות כל מה שנכתב עד כה, איני סבור ש"ספרד", על המבנה המרשים שלו ושאר איכויותיו הגלויות, הוא יצירה נעדרת פגמים: הניסיון השאפתני, אולי אפילו יומרני (לא שזה לעצמו הוא פגם) ליצור מעין קטלוג תודעתי של המאה ה-20, לוקה בבחירת דמויות צפויות ומוכרות מדי: נבחרת אמנותית-אינטלקטואלית מיוסרת ונודעת, שקשה להאיר אותה באור חדש. המודעות העצמית של מולינה, המעיד בספר על הקשיים וההתלבטויות שלו ככותב, כשהוא מדווח על החשש שלו להפוך זיכרון ביוגרפי אותנטי ל"שקר המופלא של הספרות", נדמית קצת מעושה.
הרב-קוליות, שהיא מאבני היסוד של היצירה, אינה מקלה על הקריאה, ולמרות מגע האמן הווירטואוזי של מולינה לא כל הקולות משכנעים וקולעים באותה מידה. ההרהורים האטיים והנוגים והתיאורים הפרטניים גולשים לעתים לארכנות יתר. אבל ברקע מרחפת איזו תחושה שאנטוניו מוניוס מולינה כמעט מתכוון לכך שהפגמים הללו יכתימו פה ושם את יצירתו, שקטעים שעורך קפדן היה מקצץ נשארו בטקסט כמעט בהתרסה, כדי לייצג טוב יותר את החיים האמיתיים, שרגעי השעמום המדכדך הם חלק בלתי נפרד מהם, ממש כמו רגעי המלנכוליה הנשגבת, תהומות הסבל ופסגות ההתפעמות הרגשית.
ניסיון
"ספרד" יושב אצלי על המדף ומחכה
קיבלתי מתנה והשארתי סגורה
עכשיו עשית לי חשק לנקות מעליו את האבק הדק שצבר
ולצאת למסע
אני אוהב סיפורים חיים
חיים בסיפור
http://www.facebook.com/pages/hyym-bsypwr/172689599407888?v=app_4949752878