ספרד

פורסם במוסף "ספרים", הארץ, ספטמבר 2008. [ קישור ישיר ]

שיחה על הספר "ספרד" של מולינה ברשת א', "מלים שמנסות לגעת" עם ענת שרון

אנוכי בסוף מערב

מאת אבנר שץ

‏"ספרד" הוא גל-עד מרשים לנרדפי המאה ה-20 באירופה

ספרד  ‏- אנטוניו מוניוס מולינה. תירגמה מספרדית: פרידה פרס-דניאלי. הוצאת עם עובד, 482 עמ', 89 ‏שקלים  ‏
‏ ‏
הספר "ספרד" הוא פסיפס. אוסף של סיפורים ודמויות שלא נועדו להתקבץ לכדי רומן במובנו ‏המקובל. אין טעם, נדמה לי, להתעכב על ענייני טכניקה ספרותית וחדשנות, מפני שהגלגל הזה ‏כבר הומצא מחדש אינספור פעמים; אפשר להיזכר למשל בספר מן הזמן האחרון: "המאה שלי", ‏של גינטר גראס, המשתמש ב"טכניקה" (מלה כאובה, כשמדברים על ספרות) קרובה: סיפורים ‏עצמאיים, מנותקים לכאורה, אבל נוגעים זה בזה במעין רשת של הקשרים מרומזים, מפורשים ‏או סמויים. הם מצטרפים למכלול שאינו בדיוק רומן, אבל בלי ספק שלם שהוא יותר מסך כל ‏חלקיו. בסופו של דבר, מרכיבים טכניים מוצלחים, חדשניים או לא, נמדדים יותר מכל בכך ‏שאינם מפריעים לחוויית הקריאה; במבחן הזה עומד "ספרד" היטב.  ‏

‏ ‏
הספר הזה של אנטוניו מוניוס מולינה מגיע אל הקוראים עברית נושא שובל של סופרלטיווים ‏מתפעמים. מולינה כבר תורגם לעברית (ספריו "החורף בליסבון", "ירח מלא" ו"אשרי האיש" ‏ראו אור בהוצאת עם עובד) וכת קטנה של מעריצים כמעט חשאיים ציפתה ל"ספרד" בכיליון ‏עיניים – זאת נחשבת לאחת מיצירותיו החשובות, אולי החשובה ביותר, של סופר בעל מעמד ‏רם במולדתו וגם מחוצה לה. אבל המנגנונים המסתוריים של ההתקבלות והרייטינג מנעו עד כה ‏ממולינה להפוך לשם מוכר וספק אם "ספרד" ישנה את המצב: זאת יצירה כבדת-ראש, רחבת ‏היקף, טראגית ביסודה, הדורשת קריאה מתעמקת ואטית. לא בדיוק קריאת פנאי קיצית נינוחה ‏ואסקפיסטית.  ‏
‏ ‏
אם הספר מיועד בכל זאת ל"מיטיבי קרוא", הדבר נובע יותר מן הנושאים שבהם הוא עוסק ‏ומנטייתו לארכנות תיאורית, שהיא לעתים מקסימה ולעתים כמעט גובלת בפטפטנות. את ‏תרגומה של פרידה פרס-דניאלי אני יכול להעריך רק במבחן התוצאה: עובר בו היטב קול מובחן ‏וייחודי, למרות מנעד הכלים והקולות הרחב שמולינה עושה בהם שימוש.  ‏

‏הפסיפס של מולינה מורכב במיוחד, ואולי הדימוי השטוח הזה עושה עמו עוול, ועדיף לדמות את ‏‏"ספרד" למבנה ארכיטקטוני מסובך או ליצירה מוסיקלית רבת קולות ורבדים. הוא משלב ‏זיכרונות אישיים אמיתיים לחלוטין, דיווחים וציטוטים על דמויות מוכרות – פרנץ קפקא, המנצח ‏אוטו קלמפרר, ולטר בנימין, פרימו לוי, ודמויות ידועות פחות, כמו למשל וילי מינצנברג, תועמלן ‏קומוניסטי שהפך לקורבן של סטלין; לצד סיפורים שליקט מולינה מאנשים שפגש בנסיעותיו, ‏לעתים באקראי, וגם סיפורים בדויים על דמויות אלמוניות שנשטפו בנחשולי ההיסטוריה של ‏המאה ה-20. כולם זוכים למעמד כמעט שווה; אבל אם עולה מן התיאור הזה רושם של סקיצות ‏מרומזות, של כתיבה תמציתית ומרפרפת, הרושם מוטעה לגמרי: כל סיפור קצר כאן (ואולי ‏
נובלות קצרות, כפי שעולה מכותרת המשנה של הספר במקור הספרדי, "ספר של סיפורים") ‏נכתב בתנופה, בקפדנות, ברוחב יריעה ובעומק שלא יביישו רומן קלאסי עב כרס.
‏‏ ‏
בין דו"ח לפיוט  ‏
‏ ‏
קולו של המספר משתנה לעתים בין פסקה לפסקה, מציע נקודות מבט שונות על אותם ‏אירועים; הוא עשוי לסטות לכלל הרהור פילוסופי-היסטורי, לשטף נוסטלגי מתרפק, לדיווח יבש ‏או לדימוי פיוטי. התוצאה תובענית, אבל מפתה למאמץ שבסיכומו של דבר מצדיק את עצמו. מבעד להרהור ההיסטורי הגדול על המאה שהיתה, ההרהור המוסרי-פוליטי והארס-פואטי, וכל ‏שאר ההגיגים הגבוהים והמלנכוליים המשובצים ב"ספרד" – מבצבץ כל העת מספר-סיפורים ‏כובש ומוכשר.  ‏

רבים מהסיפורים שלו נוגעים בצומתי הבלהה האפלים ביותר של המאה שעברה באירופה: ‏אושוויץ, המצור על סטלינגרד, שנות הכיבוש הנאצי ברוסיה, מלחמת האזרחים בספרד; מולינה ‏מביא את סיפורם של המדוכאים, המנושלים, הנרדפים והנרצחים, אבל כמעט באותה נימה הוא ‏עוסק גם בחיים של יומיום ובשגרה של אנשים, שצללי האימה של העבר רק נרמזים בה, או ‏נעדרים ממנה לחלוטין.  ‏

הטובים שבסיפורים, לטעמי, הם דווקא אלה שמקורם בעיירת הולדתו הקטנה, אובדה, או ‏במפגשיו המקריים עם דמויות אמיתיות – אולי מפני שאת רוב הסיפורים האחרים הקוראים ‏מכירים כבר, בגרסאות כאלה ואחרות.  ‏כבש אותי במיוחד סיפורה של נזירה אלמונית בעיירה ספרדית קטנה, צעירה מרדנית השואפת ‏להימלט מן הרודנות הכפולה, של המנזר שהוכנסה אליו בכפייה, ושל החיים בספרד הפאשיסטית ‏בראשית עידן פרנקו. זה סיפור בוטה, עז, מלא חיים, בעיקר בזכות דמותה של הנזירה שאפילו ‏את שמה לא יודעים בוודאות. סיפורה מגיע מכלי שני ושלישי, נע בין פנטסיה אירוטית של גבר ‏אחוז תשוקה ונפחד, לבין דיווח אותנטי על מפגש אקראי במרכז לתרבות ספרד בניו יורק, והוא ‏מחייב את הקוראים להקיש היקשים ולפענח רמזים; בניגוד לעלילות אחרות ב"ספרד", יש בו ‏גם מין סוף טוב. ושוב צריך לומר שאין כאן שום דבר המזכיר עלילה ליניארית: כמו בחיים ‏עצמם, הכל נרמז, משוער, חוט העלילה נעלם וצץ לפתע שוב, בזמן אחר ובמקום אחר.  ‏‏ ‏
‏ ‏ ‏ ‏

מחוז פחד וגעגוע ‏

ועוד סיפור חיים, מעין נובלה נהדרת ועצמאית הצומחת לה בתוך הספר – סיפורו של פליט ‏יהודי מהונגריה, שנמלט כילד עם אביו לספרד, ומשם לטנג'יר, בשעה שאמו ואחותו נשלחו ‏להשמדה. רגע לפני שמתחילים חייו החדשים והעצמאיים, הוא נפצע בתאונת דרכים ונהפך לנכה. את האמפתיה האוטומטית שלנו עם הסיפור הנורא מנגיד המחבר, ואולי מעצים, ‏באמצעות דיווח על שיחת אקראי שבה מדברים בזלזול עוין ופטרוני על אותו גיבור נוגע ללב, ‏המתואר הפעם כטרחן קשיש ומשעמם.  ‏

הגיבור הזה הוא רק אחד מכמה גיבורים יהודים בספר, שגם שמו הלועזי – "ספרד" בהיגוי עברי: ‏‏"‏Sefarad‏" (ואפילו עטיפתו המקורית, ובה דמות נושאת טלאי צהוב) – נועדו להעלות על הדעת ‏את הגורל היהודי, החל בגלות ספרד. ההיסטוריה של היהודים, בעיקר בשואה, היא הציר ‏המרכזי בספר הזה.  ‏

אמנם טבעי שספר שעוסק בנרדפים של המאה ה-20 יעסוק בקורבנות הרדיפה המובהקים ‏ביותר, יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה; אבל הנקודה היהודית, וליתר דיוק הגלות ‏היהודית, היא במידה רבה המטאפורה המרכזית של הספר, וכותרתו מבהירה זאת היטב: ספרד ‏היא מחוז חפץ וגם מקום של פחד ודיכוי; המקום שממנו מגורשים, או בורחים, אבל לא ‏מפסיקים להתגעגע אליו.  ‏
‏ ‏ ‏ ‏ ‏ ‏ ‏ ‏
החיים, כמו שהם ‏
‏ ‏
למרות כל מה שנכתב עד כה, איני סבור ש"ספרד", על המבנה המרשים שלו ושאר איכויותיו ‏הגלויות, הוא יצירה נעדרת פגמים: הניסיון השאפתני, אולי אפילו יומרני (לא שזה לעצמו הוא ‏פגם) ליצור מעין קטלוג תודעתי של המאה ה-20, לוקה בבחירת דמויות צפויות ומוכרות מדי: ‏נבחרת אמנותית-אינטלקטואלית מיוסרת ונודעת, שקשה להאיר אותה באור חדש. המודעות ‏העצמית של מולינה, המעיד בספר על הקשיים וההתלבטויות שלו ככותב, כשהוא מדווח על ‏החשש שלו להפוך זיכרון ביוגרפי אותנטי ל"שקר המופלא של הספרות", נדמית קצת מעושה.  ‏

הרב-קוליות, שהיא מאבני היסוד של היצירה, אינה מקלה על הקריאה, ולמרות מגע האמן ‏הווירטואוזי של מולינה לא כל הקולות משכנעים וקולעים באותה מידה. ההרהורים האטיים ‏והנוגים והתיאורים הפרטניים גולשים לעתים לארכנות יתר. אבל ברקע מרחפת איזו תחושה ‏שאנטוניו מוניוס מולינה כמעט מתכוון לכך שהפגמים הללו יכתימו פה ושם את יצירתו, ‏שקטעים שעורך קפדן היה מקצץ נשארו בטקסט כמעט בהתרסה, כדי לייצג טוב יותר את החיים ‏האמיתיים, שרגעי השעמום המדכדך הם חלק בלתי נפרד מהם, ממש כמו רגעי המלנכוליה הנשגבת, תהומות הסבל ופסגות ההתפעמות הרגשית. ‏ ‏ ‏