תעצמי את העיניים ותחשבי על אנגליה

גם אני קראתי את טולקין, וזה היה, צריך לומר, די מזמן; אהבתי בכל לבי את ההוביט, ופחות מזה את "שר-הטבעות," שיצא לראשונה בעברית אי-אז בשנות השבעים, בטרם תפח המוניטין שלו לממדי צונמי. קראתי אפילו, תאמינו או לא, את "הסילמריליון," ובאנגלית. אוקיי, לפחות חלק ממנו; לא קראתי את המחקר "אוצר-מלים של האנגלית התיכונה" בתוך "שירה ופרוזה מן המאה ה-14" שפורסם ה-1922. עדיין אני סבור שטולקין הוא במיטבו לא כשהוא מפליג אל הארץ-התיכונה שלו, אלא כשהוא מתאר את מה שהוא מכיר באמת – את הפלך, שאינו אלא פלך אוקספורד, אוקספורדשייר בלע"ז; ואת ההובּיטים, האוהבים יותר מכל עישון מקטרת ותה מנחה ליד האח, ארוחה דשנה וסיפורי הרפתקאות; כלומר ג'נטלמנים אנגליים מנומסים, נעדרי דחף מיני ואקצנטריים-במידה.

כך או אחרת, הארץ התיכונה כבר מזמן הופקעה מידיו של הפרופסור לבלשנות, חובב הסאגות הנורדיות (מחר, אגב, יום ההולדת שלו.) כמו כל יצירה המצליחה לפרוט על המיתרים הנכונים אצל המונים שלא יספרו מרוב, היא פתוחה לפרשנויות שונות; הפרשנות המתבקשת ביותר בעיני היא תולדה של הזמן בו נכתבה הטרילוגיה, שנות הארבעים: רבים רואים בה אלגוריה גדולת ממדים על מלחמת העולם השניה, ואולי רמז למלחמה הקרה. ברור שחוויות המלחמה של טולקין, שהשתתף בקרב הסוֹם ב-1916, (60,000 הרוגים בריטיים ביום הראשון) שולבו בכתיבתו. אבל גם ההיפּים אהבו אותו מאוד, ואילו היום האורקים והסרומנים עשויים להיות בן-לאדנים וטאליבאנים, וקצת קודם הם היו זיהום הסביבה והאיום האקולוגי, או הטכנולוגיה והחומרנות – דור דור ודורשיו.  

שומר החותם הנוכחי של טולקין הוא כמובן הבמאי פיטר ג'קסון, העומד בראש צבא מעריצים אדיר, כמו איזה גנדלף שחור-זקן. אתמול ראיתי את הסרט השלישי בטרילוגיה, ואי אפשר להגיד שנסחפתי. זה גדול, מרשים, מרתק, ולנופי ניו-זילנד באמת אין תחרות (מלבד אולי מזבלת חיריה לפני הפינוי.) הכל נכון. ובכל זאת התאפקתי שלא לפלוט בדיחות ירודות לחלל האולם, ברגעים שבהם הסרט לוקח את עצמו ברצינות מופרזת לגמרי. הייתי מעדיף, למשל, שבאחד משבעה-עשר קטעי הסיום הגרנדיוזיים ינשק אראגורן, בפרץ של תשוקה לוהטת, דווקא את לגולס. אבל זה רק אני. ובאותו הקשר,אני חש חובה לצטט את מבקר הגארדיאן, שכתב (זה יהיה מובן, מן הסתם, רק למגזרי אוכלוסיה מסויימים) "זה היה פרק סיום ארוך, ארוך, ואף פעם לא משעמם – למרות שלפעמים חשת כפי שודאי הרגישו חובבי רוק-מתקדם שהאזינו לצד השני של "יֶססוֹנְגס," פוזלים לעבר מחט הפטפון העושה דרכה על התקליט ומבינים שלא, זה עוד לא נגמר – רחוק מזה."

במקרה, באמת במקרה, שבוע לפני כן הייתי באותו אולם (בכך, אגב, עברתי את ממוצע הביקורים השנתי שלי בקולנוע) ועם עוד ארבעה צופים ראיתי את "אדון ומפקד." גם הוא סרט עתיר השקעה ומרשים מאוד. וגם שם לא נסחפתי. ב"אדון ומפקד" – המפליא לברוא שחזור הסטורי מדוקדק של אניית מלחמה אנגלית במאה ה-18 – נואם ראסל קרואו נאום פטריוטי נלהב ואומר למלחיו האומללים ש"האנייה הזאת היא אנגליה," ולכן, במקום לחזור הביתה, ימשיכו במרדף חסר סיכוי אחרי אנית רפאים צרפתית (בספר היא אמריקאית, אבל משיקולים שיווקיים של רוח-הזמן  שינו את הפרט הזה) כי אחרת יזכו לראות גיליוטינות בכיכר טרפלגר, או משהו ברוח זאת. אין ספק שדרך ארוכה עבר הבמאי, פיטר וויר, מאז "גליפולי," סרט שממנו אני זוכר במיוחד סצנה מבריקה אחת: שני נערים אוסטרליים, בדרכם להתגייס לצבא, מנסים להסביר לאיזה איכר אוסטרלי זקן בחווה נידחת משהו על הפוליטיקה הגלובלית שבעטיה הם יוצאים למלחמה. "תחשוב," אומר אחד מהם לזקן, "אם לא נעצור אותם [את התורכים] הם עלולים להגיע עד לכאן." הזקן מביט בו, ואחר כך מביט בשממה האוסטרלית השחונה והאינסופית שמסביב, ומהנהן, ספק בהשתאות, ספק בפקפוק.

אצל הקפטן קרואו מאבד ילד צעיר את זרועו בקרב, אבל לא מזיל אפילו דמעה אחת – הוא רק רוצה להיות נלסון כשיהיה גדול; ב"שר הטבעות" מתים לוחמים כמו זבובים, אבל לא מישהו שאנחנו מכירים באמת. המתים כולם חסרי פנים, חוץ מהמלך ההוא, שכבר היה די זקן גם ככה. (על המלוכנות הבלתי מתפשרת של תעשיית הקולנוע, מאז מלך האריות ועד שובו של המלך, צריך לכתוב משהו בנפרד.) בקיצור, מלחמה זה דבר נורא, אבל ממש כף לראות אותה.  
שני הסרטים הללו כאחד – ולא כל כך חשוב איזו פרשנות תעמיס עליהם, וכמה מרהיבים האפקטים המיוחדים – מדיפים ריח עבש של סרטי מלחמה הוליוודיים ישנים. אלה סרטי-בּנים קלסייםׁ(ג'קסון ניפח כידוע באופן משמעותי את תפקידי הנשים בעיבוד לקולנוע, כי אצל טולקין הן כמעט ולא קיימות) והם עסוקים בלהט בהאדרת המלחמה, שהיא ספקטקל נהדר, מין בלט אקסטרווגנטי עם אפקטים פיצוציים. דם וטסטוסטרון ניגרים כמים. אני הולך לראות "נשים קטנות" עכשיו. או לשמוע משהו בלי תופים.