הסרט הכחול (א')

חיים בר-תקוה הוא אדם חביב מאוד שהכרתי לפני עשר שנים בערך; קצת אחרי שהכרתי אותו, הוא חגג שמונים – תעשו את החשבון. בר-תקוה, גמלאי של חברת צים, נולד בצפון גרמניה, על אי בים הצפוני, קרוב מאוד לים ולכלי שייט. זה היה ונותר תחום עניין מרכזי שלו, והוא מרבה לכתוב על הנושא. המאמר על "הסרט הכחול" פורסם בבטאון צים, ואני מצאתי שהוא מרתק, לא רק עבור חובבי ספנות וים. בעיקר מפני שסיפור התחרות הזאת הוא מעין השתקפות מרוכזת של תולדות העולם המערבי במאות ה-19 וה-20 – דייסה של טכנולוגיה, יצר תחרות, ממון, לאומנות, ועוד.להלן גירסה ערוכה ומקוצרת של החלק הראשון של המאמר. ההמשך יתפרסם בעוד כמה חודשים.

התחרות על ה-Blue Ribald – הסרט הכחול של האוקיאנוס האטלנטי. (חלק ראשון)

מאת חיים בר-תקוה

הסרט הכחול של האוקיאנוס האטלנטי הוא אות-כבוד שהוענק, עד שנת 1952, לאוניית-הנוסעים שחצתה בזמן הקצר ביותר את האוקיאנוס האטלנטי, מרחק כ-5500 ק"מ, בין המגדלור בישופ רוק בדרום-מערב אנגליה, לבין ספינת המגדלור אמברוז העוגנת מול הכניסה לנמל ניו-יורק – או בכיוון ההפוך. המקור הסמלי של הסרט הוא כנראה הפס הכחול-בהיר של אות מסדר-הבירית הבריטי (Order of the Garter) שהוענק בשנת 1344 ע"י המלך אדוארד השלישי. האונייה צריכה הייתה לשמור על השיא שלושה חודשים כדי לזכות בתואר; אז הייתה זכאית להניף את הסרט הכחול בראש התורן האחורי.
רב-החובל של הנורמנדי הצרפתית, שזכתה בסרט הכחול ב-1935, קבע את אורך הסרט לפי מספר הקשרים הימיים שהאונייה השיגה בשיא המהירות שלה, מטר סרט לכל קשר מהירות. ("קשר" הוא מייל ימי אחד – כ-1.8 ק"מ – לשעה) על תורן הנורמנדי התנוסס סרט כחול באורך שלושים מטר.

איך התחיל הכל

ב-1 באוגוסט 1839 עמדו שתי אוניות, גרייט ווסטרן של חברת גרייט ווסטרן שיפינג קומפני מבריסטול, והבריטיש קווין של חברת הספנות הבריטית-אמריקאית מלונדון, להפליג מניו יורק לאנגליה, האחת לבריסטול והשנייה לפורטסמות'. המאורע היה מקרי בהחלט, אבל הפלגתן של שתי אוניות מחברות מתחרות מאותו מקום באותו זמן נחשבת בעיני כמה משקיפים לתחילתו של מרוץ הסרט הכחול האגדי של האטלנטי. תושבי ניו-יורק, שהיו עדים למאורע, הימרו על תוצאות המרוץ. שתי האוניות הגיעו ליעדן ב-14 לאוגוסט, בהפרש זמן של 12 שעות לטובת המנצחת, גרייט ווסטרן.

גרייט ווסטרן הייתה אוניית הקיטור הראשונה שנבנתה במיוחד להובלת נוסעים מעבר לאטלנטי בשירות קבוע, והבריטיש קווין הייתה בזמנה האונייה הגדולה ביותר בעולם. למעשה, יש המונים את תחילת התחרות עוד שנה קודם לכן, כאשר גרייט ווסטרן וסיריוס, אוניית הקיטור הראשונה שחצתה את האוקיינוס, הגיעו יחד לניו-יורק ב-23 באפריל 1838 – אולם גרייט ווסטרן יצאה לדרכה חמישה ימים לאחר הסיריוס. שתי האוניות הללו פילסו את הדרך לשירות ימי קבוע באוניות קיטור בין אנגליה לאמריקה.

 

קונארד ניכנס לזירה

ב-1838 פירסמה האדמירליות הבריטית מכרז להובלת דואר באמצעות קו קבוע בין אנגליה ואמריקה, קנדה, ובחזרה. במכרז זכה – למרבה הצער והרוגז של הגרייט ווסטרן קומפני – בעל אוניות קנדי בשם סמואל קונארד. אם לא די בכך, סמואל קונארד חזר לקנדה לאחר החתימה על החוזה על סיפון גרייט ווסטרן, מה שהיה אולי עבור החברה עלבון צורב במיוחד. החברה החדשה, בריטיש אנד נורת' אמריקן רויאל מייל סטים פאקט קומפני בשמה הראשון, לימים קונארד ליין, התחילה את השירות באמצעות ארבע אוניות שנבנו במיוחד כדי לענות על תנאי ההסכם עם האדמירליות. הראשונה מבין הארבע, בריטניה, השיגה שיא מהירות חדש כבר בהפלגת הבכורה שלה. היא סיימה את ההפלגה מליברפול דרך הליפקס לבוסטון בארבעה עשר וחצי ימים – שני ימים מהר מהמתוכנן. ההתלהבות וקבלת הפנים הלבבית של הבריטניה ע"י תושבי בוסטון אחרי הפלגת הבכורה שלה היו כה גדולים עד שסמואל קונארד – גיבור השעה – קיבל 1873 הזמנות לארוחות-ערב מפוארות כדי לחגוג את המאורע. בשנים הבאות שיפרו הבריטניה ואחותה, אקאדיה, את מהירותן לסירוגין.

בריטניה הייתה שוב בחדשות בפברואר 1844 כאשר נתקעה בנמל בוסטון שנסגר כיוון שמימיו קפאו. אלפים מתושבי בוסטון התנדבו וחצבו בקרח, שעוביו הגיעה לעתים ליותר משני מטר, תעלה בת 11 ק"מ אורך ו-35 מטר רוחב, כדי לשחרר את האונייה. כאשר הוצעה למתנדבים תמורה כספית בעד עזרתם ע"י הממשלה הבריטית, סירבו לקבל תשלום. רוח התנדבות ראוייה לציון, אם כי יש הטוענים שאנשי בוסטון חששו שקונארד יפסיק לפקוד את בוסטון מפני שהנמל קופא לעתים, וזאת הסיבה להתנדבותם.

קונארד ליין החזיק במשך שבע שנים במונופול על הובלת הדואר בין אנגליה וחצי הכדור המערבי, כיוון שגם ניסיון נוסף של חברת גרייט ווסטרן להשתתף ולו גם בחלק של הובלת הדואר בקו זה, נדחה ע"י האדמירליות הבריטית, ואז הפסיקה החברה את שירותה באטלנטי.

האמריקאים נכנסים לתחרות

בשנת 1845 ייפה הקונגרס האמריקני את כוחו של מנהל הדואר של ארה"ב לערוך חוזים להובלת דואר אל מעבר לים ובחזרה, בתנאי שהמובילים יהיו חברות ספנות בבעלות אמריקאית. למכרז שפורסם הוגשו ארבע הצעות, והזוכה לא היה בעל אוניות, אלא יזם שהעביר את החוזה לחברה בשם אושן סטימשיפ נביגיישן קומפני שהוקמה במיוחד למטרה זאת ב-1846. בעל החוזה המקורי היה רק סוכן כלל של החברה החדשה.

האונייה הראשונה של החברה, וושינגטון, הייתה בזמנה האונייה הגדולה ביותר על פני האוקיאנוס ונחשבה ע"י האופטימיסטים גם כאוניה מהירה ביותר, בעלת כוח מנועים כפול מזה של הבריטניה. אך הם התאכזבו קשות: הוושינגטון עזבה את ניו-יורק בהפלגת הבכורה שלה בראשון ביוני 1847,בדרכה לסאות'המפטון באנגליה וברמן בגרמניה. רצה הגורל ובאותו יום עזבה הבריטניה את בוסטון להפלגתה השגרתית בקו לליברפול, כפי שעשתה מזה שבע שנים. אוהדי המירוץ ראו בהפלגה של שתי האוניות את תחילת התחרות הבריטית-אמריקאית על התואר. ההפתעה הייתה שהבריטניה הקדימה את וושינגטון ביומיים תמימים. רק כעבור שנה זכתה ההרמן, האוניה השניה שנבנתה עבור החברה האמריקאית, והפכה למהירה ביותר באטלנטי. במשך הזמן השיגו גם אוניות אחרות של החברה את השיא המיוחל, לסירוגין.

במשך עשר שנים, בין 1840 ו-1850, יצר לעצמו סמואל קונארד עליונות באוקיאנוס האטלנטי, אך כעת קם לו יריב רציני, פטריוט אמריקאי בשם אדוארד נייט קולינס, ששם לו למטרה לדחוק את אוניותיו של קונארד מן האוקיאנוס. הוא היה תקיף בשאיפתו לנצח את קונראד ושם את הדגש על המהירות בעת בניית ארבע אוניותיו. קולינס ביטא למעשה את רגשות העם והממשלה האמריקאיים שהיו מאוכזבים מכך שחברת אושן סטימשיפ נביגיישן קומפני שהופעלה בעזרת סובסידיות לא הצליחה למחות את שליטתו של קונארד, ואוניותיו הבריטיות, מעל פני הימים.

קולינס היה האיש המתאים במקום הנכון, ובאר"הב שררה שמחה כללית כאשר הקונגרס ייפה את כוחו של שר הצי לערוך חוזה עם קולינס לצורך הובלת דואר מניו-יורק לליברפול. קולינס ייסד את החברה יונייטד סטייטס מייל סטימשיפ קומפני – אולם הקו היה ידוע בשם קולינס ליין.

האונייה הראשונה של ה"צי של קולינס" הייתה אטלנטיק אשר השיגה את שיא המהירות שלה רק בהפלגתה השנייה, לאחר שמזלה לא שיחק לה בהפלגת הבכורה. סכומים גדולים הושקעו בהימורים עליה, ובארה"ב השמחה לא ידעה גבול כשקבעה את השיא. האוקיאנוס הפך כעת לזירה של תחרות לוהטת: במשך שש שנים התחרו אוניות קונארד וקולינס על הסרט הכחול, וקו קולינס זכה בו על פי רוב. אולם בשנת 1858 נאלץ קולינס להפסיק את השירות בגלל קשיים כספיים ומספר אסונות שפקדו את אוניותיו. קונארד החזיר לעצמו את הסרט הכחול כאשר פֶרְסיה – האונייה הראשונה שנבנתה עם שתי ארובות – עברה ביולי 1856 את המרחק מניו-יורק לליברפול בתשעה ימים, שעה אחת וארבעים וחמש דקות, במהירות 13.8 קשר. האונייה החזיקה בסרט הכחול משך שבע שנים, עד 1863.

בפעם השנייה נפגעה הגאווה הלאומית של ארה"ב, ונסיון נוסף להחזרת העטרה ליושנה נעשה ע"י קורנליוס וַנְדֶרְבּילט, איש עסקים אמריקני ממוצא הולנדי, שעשה גדולות להפיכת העיר ניו-יורק למרכז מסחרי עולמי באמצע המאה הקודמת. הוא בנה אונייה שנשאה את שמו, ונדרבילט, מתוך כוונה להשיב את הסרט הכחול לידיים אמריקניות. האונייה אמנם השיגה שיא מהירות של 13.9 קשר אך לא שברה את שיא החצייה המהירה של פרסיה. הונדרבילט עברה את המרחק מסאות'המפטון לניו-יורק בתשעה ימים וחמש שעות, שלוש ורבע שעות יותר מהפרסיה.

פרסיה איבדה את הסרט הכחול לסקוטיה בשנת 1863, אך הוא נותר בידי חברת קונארד עוד שלוש שנים. בסך הכל החזיקו הבריטים בסרט הכחול במשך 41 שנה (1897-1856) וחברות ספנות בריטיות חלקו ביניהן את תואר אוניית הנוסעים המהירה ביותר על פני הימים. עוד חברה שהתחרתה על הסרט הכחול הייתה ווייט סטאר קומפני, שהייתה החל מראשית המאה העשרים בבעלות אמריקאית, והתמזגה עם חברת קונארד; שמה החדש היה קונארד ווייט סטאר – הלא היא החברה שהפעילה את הטיטאניק.

 

 

 

[X=nextPage=X]

השאיפה הגרמנית לעליונות בים.

כבר מאז שנות החמישים של המאה ה-19 פעלו שתי חברות גרמניות: האפאג (Hamburg Amerikanische Packetfahrt Actien Gesellschaft) ונורדויטשר לויד (Norddeutscher Lloyd) בצפון האטלנטי, ואוניות של שתי החברות פקדו את נמל סאות'המפטון בדרכן לניו-יורק. עד שנת 1890 הספיקו הגרמנים לחלוש על תנועת הנוסעים באוקיאנוס והובילו את מספר הנוסעים הגדול ביותר, דוחקות את האנגלים למקום השלישי והרביעי. עכשיו הגיע זמנם של הגרמנים לשאוף לאליפות בים, והנורדויטשר לויד יזם בניית אונייה שעתידה הייתה להיות הגדולה, המהירה והמפוארת מכל האוניות שראה העולם עד אז. כוונת החברה הייתה לזכות בשמנה וסלתה של הנוסעים בים, וגם בסרט הכחול, שהוחזק ע"י קונארד הבריטית. ההזמנה לבנייה החדשה נמסרה למספנת וולקן בשטטין, אשר סיימה את הבנייה – תחת לחץ עצום של הבעלים – בתוך ארבעה חודשים. לתוך חוזה הבנייה עם המספנה הוכנס סעיף חריג, אשר קבע שהבעלים מתחייבים לקבל את האונייה אך ורק אם תשמור על מהירות מובטחת של 21 קשר אחרי הפלגה אחת, הלוך וחזור, בין שני קצות האוקיאנוס – ולא, כנהוג, אחרי הפלגת ניסיון יחידה של כמה מאות מייל.

האונייה, שעמדה בניסיון, נקראה קָייזֶר וילהלם דר גְרוֹסֶה והשקתה הייתה מאורע לאומי ממדרגה ראשונה, בהשתתפות 30,000 אורחים ובראשם הקיסר הגרמני. היא הייתה בעלת ארבע ארובות ושני מדחפים, והאונייה הראשונה שהייתה מצוידת ברדיו עם טווח שידור של 25 מייל. כבר בהפלגת הבכורה שלה חצתה "וילהלם" את האוקיאנוס במשך חמישה ימים, 22 שעות ושלושים דקות, ובדרך חזרה שיפרה את השיא לחמישה ימים, 15 שעות ו-25 דקות. בהפלגתה השלישית השיגה האונייה – שכינויה העממי היה וילהלם השמן – מהירות של 22.35 קשר ואת הסרט הכחול. בניו-יורק המתינו 40,000 איש לאונייה הגרמנית הראשונה ששברה את שיא המהירות. תוך זמן קצר רכש קו נוידויטשר לויד מוניטין והפך לקו העממי המבוקש ביותר להובלת נוסעים. כ-25 אחוזים מכלל הנוסעים שחצו את האטלנטי הפליגו בקו זה בשנת 1898. בפי האמריקנים הרגישים, שסבלו מן התנודות החזקות של האונייה, היא נקראה "דה רולינג בילי" – בילי המתנדנד. כניסתה של קייזר וילהלם פתחה תקופה חדשה במרוץ הסרט הכחול, שנשאר בידי שתי החברות הגרמניות, האפאג ונורדויטשר, עד שנת 1907.

להשלמת תולדותיה יסופר כאן שמספר ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפכה קייזר וילהלם לסיירת סוחר חמושה ובתפקיד זה התקיימה רק 22 יום. היא הופתעה ע"י אוניית מלחמה בריטית בשעת תדלוק (העמסת פחם) מתוך שתי אוניות משא בים הפתוח מול החוף המערבי של אפריקה, וכאשר נוכחו מפקדיה לדעת שאין לה סיכוי להנצל – הטביעו את האונייה ב-27 באוגוסט 1914. הנזק שהספיקה לגרום לאוניות אוייב בתקופת שירותה כסיירת היה קטן יחסית, ולא הגיעה לנפח הטונז' שלה עצמה.

התחרות הבין-גרמנית על הסרט הכחול

אחד המנהלים המוכשרים ביותר שעמדו אי-פעם בראש חברת ספנות כלשהי היה היהודי הגרמני אלברט באלין. אחרי שנות הכשרה בעסקי אביו, שהיה סוכן נסיעות בהמבורג, נכנס בשנת 1886 לתפקיד ראש מחלקת הנוסעים של האפאג וכבר כעבור שנתיים נבחר לחבר הנהלת החברה. הודות לכשרונותיו הארגוניים נתמנה ב-1899 למנהל כללי של האפאג ותחת הנהלתו זינקה החברה והייתה בשנת 1914 לחברת הספנות הגדולה בעולם, עם כושר נשיאה כולל של 1,360,000 טון. כיוון שראה את הנולד קבע באלין קני-מידה חדשים של נוחות ומהירות לאוניות הנוסעים, והצליח לעלות כל מתחריו. באלין הקים את הקונפרנס הימי (התאגדות של חברות ספנות) הראשון בשנת 1902 בין גרמניה וארה"ב – הנורת' אטלנטיק סטימשיפ ליינס אסוסיאשיין. הוא רכש את ידידותו האישית של הקיסר וילהלם השני, שנהג להתייעץ אתו במקרים רבים בנושאי כלכלה. אך הוא איבד ידידות זו כאשר המליץ – נגד דעת מפקדי הצבא –  שרצוי לסיים את מלחמת העולם הראשונה גם בלי להשיג יתרונות טריטוריאליים, אם כי הוטל עליו להתחיל בהכנת משא-ומתן על שביתת נשק לקרא ת תום המלחמה. באלין התאבד בתשיעי בנובמבר 1918 – היום בו ברח הקיסר הגרמני מארצו. משרד הדואר הגרמני הוציא ב-1957 בול מיוחד לציון יום הולדתו המאה של באלין ואחד הרחובות הראשיים של המבורג קרוי על שמו. הארכתי מעט בסקירה על באלין כיוון שהיה בדורו היהודי המכובד ביותר בגרמניה, והיחיד מבין מקורבי הקיסר הגרמני שלא התנצר עד יום מותו. הקיסר הציע לו להתנצר ואז להתמנות לשר הצי. באלין סירב.

בהזדמנות הראשונה שהייתה לו הפליג באלין על האונייה קייזר וילהלם לניו-יורק ובחזרה. תחת הרושם של הפלגתו על אוניית החברה המתחרה, נתן הוראה למספנת וולקן בשטטין לבנות אונייה גדולה יותר, מהירה ומפוארת יותר מאשר מחזיקת הסרט הכחול של אותו זמן. בניית האונייה, גם היא בעלת ארבע ארובות, נסתיימה תוך חמישה חודשים, וגם היא הושקה בנוכחות הקיסר הגרמני. שמה היה דויטשלנד.

לדויטשלנד לא שיחק המזל. למרות הנוכחות של שבע אוניות גרר בשעת השקתה היא עלתה על שרטון. בעזרת שלוש אוניות של הצי הגרמני טרחו עשרה כלי שייט במשך שבועיים להשיט את הדויטשלנד מחדש. אך למרות האיחור הבלתי צפוי התקיימה הפלגת הבכורה שלה בתאריך המתוכנן, והיא קיצרה כבר בנסיעתה הראשונה מזרחה את שיא המהירות המרבית של קייזר וילהלם בחמש שעות וחמישים דקות. הדיילי-מייל של לונדון תאר את המרוץ (ויש לומר ששני הקברניטים של האוניות הכחישו שבכלל התקיים מרוץ) בין שתי האוניות הגרמניות כדלהלן:
"הקייזר עזבה את ניו-יורק ב-4 בספטמבר 1900 כשעה וחצי לפני דויטשלנד. כאשר הגיעה דויטשלנד לים הפתוח כבר הייתה הקייזר מחוץ לטווח הראייה שלה. למחרת בבוקר בשעה חמש נראתה הקייזר באופק, והתרגשות אחזה בנוסעים ובצוות של דויטשלנד – כולם זרמו אל הסיפונים כדי להביט במרוץ. שגעון המרוץ אחז בנוסעים, שויתרו על ארוחת בוקר וצהריים. אונייתם התקרבה אט-אט לקייזר עד שבשעות הצוהריים השיגה דויטשלנד את יריבתה וחלפה על פניה. כאשר החשיך היום, הקייזר לא נראתה עוד, ונותרה מאחור עד סוף ההפלגה."

אך דויטשלנד – שהפכה כעת לאוניה המהירה בעולם ובעלת הסרט הכחול – איבדה הרבה מן המוניטין שלה בגלל רעידותיה הבלתי-נסבלות בשעת הפלגה במהירות מרבית. כל התיקונים, כולל החלפת דוודים, לא הועילו. אחרי עשר שנות שירות (ולאחר שאיבדה את הסרט הכחול כבר בשנת 1902 לאונייה אחרת של נורדויטשר, הקרונפרינץ וילהלם) הפכה לאניית הקרוז הראשונה בהיסטוריה הימית, והפליגה כאוניית-פאר עם 500 מקומות, לנוסעי מחלקה ראשונה בלבד, לים התיכון, לקריביים ולסקנדינביה. שמה הוחלף לויקטוריה לואיז, שתיים מארבע ארובותיה הורדו והיא נצבעה בלבן מבהיק. מהירותה הוקטנה מ-23 ל-17 קשר וכך נעלמו הרעידות המטרידות. היא הייתה האונייה היחידה של האפאג שהשיגה אי-פעם את הסרט הכחול, כי אלברט באלין הסיק את המסקנות מחוסר הצלחתה: מעתה והלאה בנה אוניות תוך מתן תשומת לב למותרות ונוחות – לא למהירות. הרעיון המקורי של באלין, להעסיק את דויטשלנד כאוניית קרוזים, מחזיק בעצם מעמד עד היום, למרות שעידן אניות-הפאר בקווים קבועים באוקינוס האטלנטי חלף מזמן.
דויטשלנד, גאוותה של האפאג, הייתה במצב כה רע עם תום מלחמת העולם הראשונה בגלל ההזנחה של תחזוקתה, עד שבעלות הברית סירבו לקבל אותה אפילו בתור שלל מלחמה. ב-1925 נמכרה לגרוטאות.

מכיוון שהיחסים בין שתי החברות הגרמניות היו טובים ואפילו הדוקים, היו שתיהן מעוניינות שהסרט הכחול יישאר בדגל גרמני, והתחרות על הבעלות באה רק במקום השני. אך לאחר החלטתו של באלין לוותר על היוקרה של הסרט הכחול, בנתה נורדויטשר אוניה אחרת בשם קייזר וילהלם II אשר זכתה ב-1904בסרט הכחול. היא חצתה את האוקיאנוס האטלנטי בזמן שיא של 5 ימים ו-15 שעות, במהירות ממוצעת של 22.75 קשר.

לוזיטניה ומאוריטניה

הגרמנים המשיכו לבנות אוניות גדולות ומהירות, ועובדה זו גרמה לדאגה ולמתח בחוגי הספנות באנגליה וגם בממשלה הבריטית, שהחליטה לשים קץ לעליונות הגרמנית הגוברת על פני הימים. לא רק מן הגרמנים נשקף איום לספנות הבריטית אלא גם מן האמריקאים: האחרונים הרחיבו את השירות הטרנסאטלנטי. גם חברת וויט סטאר שמושבה בליברפול הייתה חלק מן  המורגן טראסט האמריקני.
לקונארד לא היו עוד אמצעים כספיים להתמודד מול הגרמנים, ואחרי משא ומתן ארוך ומייגע ביוזמת ממשלת בריטניה הוסכם ב-1903 שהממשלה הבריטית תלווה לקונארד 2.5 מליון לירות סטרלינג למשך 20 שנה, וקונארד הסכים לבנות שתי אוניות ענק ולהעמידן לרשות ממשלת בריטניה בשעת חירום.

שתי האוניות שבנה קונארד, לוזיטניה ומאוריטניה, היו הראשונות בהיסטוריה של הספנות ובניין האוניות שעברו את סף ה-30,000 טון קיבולת. הן נבנו בשתי מספנות שונות. כדי להמחיש את גודלן, הוזמנו האורחים שהשתתפו בהשקתן לעבור במכוניותיהם דרך ארובות האוניה, שהיו מונחות על הרציף לפני שהורכבו על האונייה. שתי מכוניות יכלו לעבור בקלות בלי לנגוע בדפנות הארובה. ההשקה של כל אחת מהן הייתה מאורע גדול אשר תואר בפרוטרוט בעתונות הבריטית. הלוזיטניה הייתה האונייה המהירה והגדולה ביותר בשעת השקתה, והראשונה בעלת ארבעה מדחפים שהופעלו ע"י טורבינות. היא ירדה המימה ב-7 ביוני 1906 ויצאה להפלגת הבכורה שלה ב-7 בספטמבר. מספרים ש-200 אלף איש זרמו לרציף בו עגנה האונייה כדי להתבונן בעליית הנוסעים ובהכנות להפלגה.

 

 

לוזיטניה חלפה על פני אוניית המגדלור דאונטס רוק בדרום אירלנד בשעה 12:10 למחרת, והגיעה לניו-יורק לאחר הפלגה של 2782 מייל כעבור חמישה ימים ו-55 דקות, במהירות ממוצעת של 23 קשר. (המהירות המתוכננת שלה הייתה 24.5 קשר ובהפלגת הניסיון השיגה 25.6 קשר.) אך למרבה האכזבה של הציבור הבריטי, לוזיטניה לא זכתה בסרט הכחול – עדיין החזיקה בו באונייה הגרמנית קייזר וילהלם II. ההפלגה השנייה של לוזיטניה הייתה מוצלחת יותר והיא חצתה בה את האוקיאנוס מערבה בארבעה ימים, 19 שעות  ו-52 דקות, במהירות ממוצעת של 24 קשר, וכך הבטיחה לעצמה את הסרט הכחול ורכשה אותו בשנית עבור בריטניה. טקס מסירת הסרט מידי נציג נורדויטשר לנציג חברת קונארד התקיים בניו-יורק. לוזיטניה הייתה הראשונה שחצתה את האוקיאנוס בפחות מחמישה ימים והראשונה שהשיגה שיא של למעלה מ-25 קשר בזמן חצייה.

כשלושה חודשים לאחר השקת לוזיטניה ירדה מאוריטניה שנבנתה במספנה נודעת, "סוון האנטר", אל המים. הפלגת הבכורה שלה החלה ב-16 בנובמבר 1907 בשעה 19:30 בערב, והתקשורת העולמית כולה הייתה מרותקת בציפייה ועסוקה בניחושים: האם תקח מאוריטניה את הסרט הכחול מידי אחותה, לוזיטניה. המון של 50,000 איש התאסף על יד הרציף באנגליה למרות מזג-האוויר הקר והגשום. מזג אוויר גרוע וערפל גרם לכך שכאשר הגיעה האוניה לניו-יורק ב-20 לנובמבר, התקבלה כמעט ללא התרועות הרעשניות המסורתיות. אך בהפלגתה הביתה שברה מאוריטניה שיא חדש וסיימה את ההפלגה בעשרים וארבע דקות מהר יותר מהלוזיטניה, וזכתה בסרט הכחול. בשמונה השנים הבאות התחרו שתי האוניות-האחיות ביניהן וגברו מדי פעם האחת על אחותה. שתי האוניות זכו להערצה נרחבת בכל העולם, לא רק בשל מהירותן אלא גם בשל סדירות השירות שלהן. שתי האוניות זכו לשמות חיבה: לוסי ומאורי, ואנשים קראו לילדים שנולדו על שמן.

לאחר הלוזיטניה, הייתה מאוריטניה האונייה הגדולה והמהירה ביותר שראה העולם עד אז, והיא החזיקה בסרט הכחול במשך 22 שנה – הישג ללא מתחרים. בזכות זאת זכתה בתואר "הגבירה הקשישה הדגולה של האטלנטי".

הלוזיטניה נפלה קורבן למלחמת הצוללות הבלתי מוגבלת שהכריזו הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. היא הוטבעה ב-7 במאי 1915 בדרכה מניו-יורק לליברפול. מ-2661 נוסעים וצוות על סיפונה, ירדו 1198 למצולות ורק 1463 ניצלו.

טביעת לוזיטניה הייתה בין הגורמים שהאיצו את כניסת ארה"ב למלחמת העולם הראשונה. היא הפכה לסמל תעמולתי ראשון במעלה נגד הגרמנים.

מאוריטניה הופקעה ע"י האדמירליות הבריטית בשעת מלחמת העולם הראשונה והייתה בשירות הצי הבריטי במשך ארבע שנים, עד מאי 1919. כאשר חזרה לשירות בעליה בוצעו שיפוצים יסודיים והפכו אותה לאוניה שהונעה ע"י דלק נוזלי, ולא פחם. השינוי היה כה מוצלח עד שהיא השיגה מהירות ת של 26 קשר ויותר והמשיכה להחזיק בסרט הכחול.

עם תום מלחמת העולם הראשונה חזרו הדברים למסלולם. חברת נורדויטשר החלה לתכנן שתי אוניות פאר בנות 50,000 טון. אוניות אלה היו אמורות לשים קץ לעליונותה של מאוריטניה. המאוריטניה עזבה את נמל ניו-יורק בהפלגתה האחרונה ב-26 בספטמבר 1934 – ביום בו הושקה הקווין מרי.

אגב, מיתוס עקשני טוען שהטיטאניק, שטבעה ב-1912 בהפלגת הבכורה שלה, הייתה אמורה לזכות בסרט הכחול, אולם חשבון פשוט מראה שהישג כזה לא היה אפשרי. מהירותה המרבית של טיטאניק הייתה 22 קשר. מאוריטניה, לעומתה, הפליגה במהירות של 26 קשר, כך שנראה כי המיתוס הזה נרקם לאחר טביעתה של "טיטאניק" בלי להתבסס על עובדות.

בחלקו השני של המאמר: "הקבוצה השחורה" – על האנשים שהניעו בכוח שריריהם את האוניות המהירות בעולם; על ברמן ואירופה, רקס והרוזנת מסבויה, קווין מרי ונורמנדי – ועל חזרתם של האמריקנים למרוץ.

 

לחלק ב'